מייסטר שיווק פירות
view counter
גוף חטוב ומעוצב ב- 20 דקות אימון פעם בשבוע! הצטרפו לעשרות מתאמנים שכבר רואים תוצאות! EMS PLUS ראש פינה
view counter
הגיע הזמן להצטרף למרכז האיכותי בצפון לשיעורי ריקוד לילדים, נוער ובוגרים. בית המחול - מקצוענות ללא פשרות ויחס אישי מכל הלב
view counter

ספורטאית שנת תשס"ט של גליל עולה - כדורסל: מיכל טאובליב

מאת: 
עינת קורן
בשם: 
גליל עולה
תאריך: 
01.10.09
מיכל טאובליב (בת 34, קיבוץ דפנה, נשואה לטיראן, להם יש שלושה ילדים - זיו, מיה ואור) הינה שחקנית קבוצת הכדורסל של הפועל גליל עליון. כשסיפרתי למיכל שהיא המועמדת שלנו לספורטאית השנה, היא שאלה "מה אני?", מיכל אולי הופתעה אבל כל מי שמכיר אותה מקרוב יודע שזה מגיע לה. 
סיפור מדהים על הגעה לטופ, עזיבה וחזרה ובעיקר על בחורה שהכדורסל הוא בדמה. בואו להכיר מקרוב את מיכל, בנאדם מדהים וספורטאית עם לב ענק שכל מה שנשאר זה להוריד את הכובע בפניה.
 
מיכל עשתה את צעדיה הראשונים במחלקה כבר לפני 28 שנים כשהחלה לשחק בקבוצת הקט-סל תחת אמו של ארז חזן, אסנת. משם המשיכה לקבוצת הנערות והייתה חלק מקבוצת הנשים שהעלתה את הגליל לליגה הבכירה. מיכל התגייסה לצבא אך שמרה כל הזמן על קשר עם הקבוצה ובסיום השירות חזרה לקבוצה ומונתה לקפטנית, ולאחרונה מונתה שוב לקפטנית הקבוצה.

 


מיכל טאובליב - לא מפחדת לזנק על הרצפה

 

 

רק בת 21 וכבר קפטנית?
"באופי שלי לא הייתי צעירה, הפכתי להיות קפטנית בגלל מי שאני, תמיד הייתי בעיקר שחקנית הגנה ונשמה. במבט לאחור הייתי רוצה ללמוד יותר טוב את כל יסודות הכדורסל כדי להיות שחקנית טובה יותר ומשמעותית גם בהתקפה".

מההיכרות שלי איתך זה לא השתנה עד היום, התמונה המוכרת שלך היא על הרצפה נאבקת על כדור אבוד.

"כן אני אעבוד קשה את כל 24 השניות כדי שלא נקבל סל".

איך היה להיות קפטנית?

"לדעתי לקפטנית יש תפקיד חשוב מאוד אם את עושה את הדברים נכון, מעודדת ומכניסה לטירוף. יש לך את היכולת לשנות את המומנטום, לפעמים אפילו יותר מהמאמן עצמו. היה לא קל להיות קפטנית, מכיוון שהייתי על הספסל ולא הרגשתי שאני מצליחה לעזור מספיק לקבוצה תוך כדי המשחק. מחוץ למגרש עשיתי הכל, לכן, החלטתי לוותר על "האגו" ולצרף אליי את שרית ארבל שהייתה אז בקבוצה, לקפטנית במשותף".

שנתיים אחרי שמיכל חזרה לקבוצה הגיעה העונה הגדולה בתולדות המועדון, אירופה, פלייאוף עליון, ממש אימפריה כאן בגליל. מבחינת מיכל היו לתקופה ההיא שני צדדים.

"זאת הייתה חוויה מדהימה, הייתי בהיי. היה לנו אימון בוקר, אח"כ אימון כושר ובערב עוד אימון. ממש נשאבתי לתוך זה. נסעתי לאירופה והסתובבתי עם הזרות. מהבחינה הזאת זאת הייתה תקופה נהדרת בשבילי. אבל היו רגעים שלמרות כל הטירוף הזה, זה היה מאוד מתסכל, כי אנחנו הבנות של המקום הבאנו את הקבוצה לאיפה ואז הנחיתו עלינו זרות מכל מקום וזה קצת תפס את מקומנו על המגרש. אבל אני החלטתי לא לוותר ולתפוס את המקום שלי דרך ההגנה והמלחמה".

 


מיכל טאובליב: "הציפיות שלי מעצמי הן להיות יותר דומיננטית בהתקפה ולהמשיך להיות מי שאני בהגנה"

 


הגיע רגע שמבחינתך היית צריכה הפסקה מכל זה, דיברת עם המנהלים והחלטתם שתצאי לחופשה.

"כן, חשבתי שאני אעשה חופשה קצרה, אתאוורר ואחזור".

מיכל טסה לארה"ב ובדיעבד מסתבר שהחופשה הקצרה נמשכה 10 שנים במהלכן הכירה את בעלה כיום טיראן. לשניים יש שלושה ילדים - זיו, מיה ואור.

"בהתחלה עוד לפני שהפכתי להיות אמא אני וטיראן היינו יורדים למגרש ומשחקים כדורסל עם בחורי השכונה. נורא הגניב אותם שבחורה יודעת לשחק כדורסל".

כאשר הילדים גדלו מיכל וטיראן החליטו שהם רוצים לחנך את הילדים בארץ, הם סגרו את העסק, ארזו וחזרו הביתה לדפנה.

"הדבר הראשון שביררתי זה אם יש כאן קבוצת כדורסל. לילדים עוד לא היו מסגרות, בעלי עוד היה בחו"ל אבל אני רציתי לשחק ולא היה אכפת לי איפה. אמא שלי כמעט התעלפה..."
 
תוך כמה שבועות מיכל כבר הייתה חלק מהקבוצה. את החלודה של עשר השנים אמנם ראו אבל הנשמה והמלחמה נשארו כמו אז. מהר מאוד היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהקבוצה. אמנם לא קפטנית רשמית אבל לכולם היה ברור מיהי המנהיגה. כדי לא לוותר על אימונים מיכל הביאה איתה את שלושת ילדיה שכבר חולמים להיות כמו אמא ולשחק כדורסל.

איך היה לחזור לשחק אחרי תקופה כל כך ארוכה?

"היה מדהים, נורא כיף, למרות הקושי להוריד את החלודה. רק בחצי השני של העונה הרגשתי שהכושר משחק ממש חוזר אליי וזה גרם לי לבוא יותר לידי ביטוי".

 


מיכל טאובליב: "אני לא חושבת שהרבה אמהות היו מסכימות לחזור ממשחקים ב- 12 בלילה, לקום ב- 6 בבוקר, להכין סנדוויצ’ים, לעשות כביסה וללכת לעבודה".

 


זה הזמן לעשות קצת סדר: הקבוצה הגדולה ההיא התפרקה ממזמן ולפני כמה שנים הוקמה קבוצה חדשה שמתבססת כולה על בנות המקום ובעיקר על שחקניות נערות.

איך היה לחזור למציאות כל כך שונה מבחינת מצב הקבוצה?

"זה היה די כואב. עזבתי קבוצה מפוארת, פלייאוף עליון, אירופה, שמות גדולים, ספונסרים, בגדים ונעליים חינם, וחזרתי למציאות עצובה מבחינת הכדורסל פה. אין כסף לחיזוק ולמרות המוטיבציה הענקית מצד הבנות והמאמן, את לא רואה ניצחונות כי הסגל קצר ומשחק בכמה מסגרות. אמנם המלחמה נמשכת עד הדקה האחרונה וכמובן שאנחנו לא מוותרות לרגע, אבל לא תמיד זה מספיק וזה מתסכל מאוד. אני רוצה להאמין ולקוות שאם נמשיך ונלחם עד הסוף נזכה להכרה ולתמיכה שמגיעה לנו".

חוץ ממצב הקבוצה שהשתנה מאוד מאז, יש שינוי נוסף גדול - את אמא.

"כן, זה אופרה אחרת לגמרי. פעם הייתי מסיימת אימון, הולכת לאכול אצל אמא ומרימה רגליים. היום אחרי אימון אני זאת שצריכה לבשל ולקלח שלושה ילדים. גם מבחינה נפשית זה קשה כי זה כרוך בלוותר על הרבה שעות איכות עם הילדים ואני תמיד מתחבטת מצפונית אם זה נכון או לא. מזל שיש לי כזה בעל תומך ועוזר. אתן לך דוגמא משנה שעברה: הפסדנו פה בבית משחק חשוב מאוד על חודה של נקודה, שלושת הילדים ובעלי היו במשחק. נכנסתי לאוטו ולא הצלחתי להירגע, זה לקח אותי אחורה בזמן, שכל מה שחשוב זה הפסד או ניצחון, ואז בעלי הכניס אותי לפרופורציה והזכיר לי שאני אמא. אולי זה ההבדל המשמעותי מהתקופה ההיא, היום אני חייבת לאסוף את עצמי גם אחרי הפסדים ולנהל בית".

לא פעם שאלתי את עצמי למה מיכל צריכה את כל הטירוף הזה, ריצות מהעבודה לקחת את הילדים להיות איתם קצת, להספיק לא לאחר לאימון ואח"כ לחזור הכי מהר שאפשר הביתה להיות עוד עם הילדים. מיכל אומרת שהאהבה למשחק והאדרנלין שזורם בגוף בכל משחק נותנים את הכוח.

"אני לא חושבת שהרבה אמהות היו מסכימות לחזור ממשחקים ב- 12 בלילה, לקום ב- 6 בבוקר, להכין סנדוויצ’ים, לעשות כביסה וללכת לעבודה. לפעמים אני אפילו לא מבינה למה אני עושה את זה. כנראה שאני מאוד אוהבת ונהנית מזה, אין מצב שאני אשחק כדורסל וזה לא יעשה לי טוב בחיים". (כבר אמרנו שחקנית נשמה!).

הבדל נוסף ומשמעותי לא פחות הוא שהיום מיכל משחקת עם בנות שרובן צעירות ממנה ב- 15 שנה.

"בשבועות הראשונים הייתי בהלם אבל האהבה למשחק גרמה לי להניח בצד את הפרש הגילאים ולנסות להתחבר חברתית, כי בלי חיבור שום דבר לא היה עובד מבחינת הכדורסל. לאורך הזמן הצלחנו למצוא נקודות חיבור משותפות. באה אליי דר, ילדה בת 17, עם לק ורוד וכן גם אני רציתי לק כזה. היום אנחנו אפילו כבר חברות בפייסבוק (צוחקת). אני מניחה שגם להן לא היה קל בהתחלה אבל תוך כדי העונה ובעיקר בחצי השני, כבר הרגשתי שאני יכולה לצעוק עליהן באופן חיובי תוך כדי המשחק, אז כבר ידעתי שהתחברנו".

 


מיכל טאובליב במשחק האחרון של העונה, בו נפרדה הקבוצה מדנה בן שמחון

אני הרגשתי ממש את החיבור שלך לקבוצה כאשר הבאת את כל דפנה לעודד במשחקים החשובים של סוף העונה.

"כן, זה היה מדהים לשחק שוב מול קהל כזה".

לא רק הבנות צעירות גם המאמן, איך זה?

"מערכת היחסים שלי עם עידן היא מדהימה, יש בינינו המון כבוד וההערכה. אני חושבת שהוא מאמן מעולה. אמרתי לו שהלוואי שהוא היה המאמן שלי בשלבים יותר מוקדמים ואז היו לי את היסודות הכי טובים בארץ. יש לו סבלנות לאמן קבוצת בנות, שזה לא פשוט. הוא עדיין מנסה להסתגל לרעיון שאני אמא ולא יכולה להגיע לכל האימונים, אבל אחרי הכל אני חושבת שהוא מוציא ממני את כל מה שאני יכולה לתת"

במחזור אחד לפני האחרון הפסדנו משחק צמוד מאוד שבסופו ירדנו ליגה, לקחת מאוד קשה את הירידה.

"בשונה מהחיים, בכדורסל אני בנאדם מאוד תחרותי, לא מעניין אותי כלום. הייתה לי עצובה המחשבה שהכדורסל נשים יתפרק פה. אני חושבת שזה מאוד חשוב שתהיה פה קבוצת כדורסל איכותית ויציבה. לדעתי זה כיוון מאוד נכון לנערות צעירות".

בסופו של דבר ביקשו מהקבוצה להישאר בלאומית, הודעתי לך את הבשורה והתלבטת נורא מה לעשות אם להמשיך או לא.

"כן, די הייתי בכיוון של לא להמשיך. זאת הייתה הרפתקה כיפית אבל קשה מבחינתי כאמא, בעיקר כשאתה עושה את זה באופן התנדבותי ולא מקבל כסף. מצד אחד אני נהנית לעשות את זה, אבל מצד שני אני גם צריכה להתפרנס".

חשוב לציין שלאורך כל השנים שמיכל משחקת פה היא עושה זאת בהתנדבות. גם בקבוצה המפוארת של אז היא לא ממש ראתה כסף והייתה צריכה לעבוד למחייתה, וגם היום את המילה משכורת אסור להזכיר.

"אבל אז עידן הגיע אליי לקפה, ובקסם ובנחישות שלו, הנה אני כאן ממשיכה לעוד שנה".

מה הציפיות שלך מהעונה הקרובה?

"הציפיות שלי מעצמי הן להיות יותר דומיננטית בהתקפה ולהמשיך להיות מי שאני בהגנה. מבחינת הקבוצה הייתי רוצה שנצליח לתקוע יתד בלאומית. בואי נגיד ככה, אני מקווה שהעונה תהיה כיף כמו הכתבה" (מחייכת).
 

מספיק לראות את העיניים הזוהרות של מיכל כאשר היא מדברת על הכדורסל והקבוצה כדי להבין שמדובר פה על שחקנית מזן נדיר שראויה להיות ספורטאית השנה, וגם אם לא, קבוצת הנשים של הגליל זכתה בגדול.

 


מיכל טאובליב באירוע לכבוד סיום העונה עם נופר לוי וגל נריה

 
 

חברים מספרים

 
מאמן קבוצת נשים גליל עליון, עידן ביר:
לפני הכול, מיכל היא בנאדם מדהים עם אישיות מדהימה. מי שזוכה להיות בסביבתה של מיכל מקבל את כל הטוב שיש בבחורה הזאת, ויש המון.
לא מכיר עוד אמא (שחקנית) שכל כך קשורה לילדים שלה מצד אחד, אבל מצד שני מוכנה לתרום את נפשה וגופה למען הקבוצה, וזה בא על חשבון שעות יקרות עם המשפחה ובעיקר גידול הילדים.
אין תחליף לניסיון בחיים, ומיכל מביאה את זה בגדול לקבוצה במגרש ומחוץ למגרש, וכול מה שנותר לבנות ולי זה רק ללמוד.
 
בנימה קצת יותר אישית.
מיכל, תודה ענקית, אני יודע מה את מקריבה בשביל להיות איתנו. אין לך מושג כמה את עוזרת לי, הנוכחות שלך לידי עוזרת לי להירגע ואת יודעת שלפעמים לא כל כך קל לי.
אני יודע שאת כבר לא בת 18 אבל אני רק יכול לקוות שתישארי בקבוצת גליל עליון נשים כל עוד היא קיימת, ובכלל לא משנה באיזה תפקיד (רוצה להחליף אותי?).
מיכל כל מקום שאת נמצאת בו הופך טוב יותר, בשבילי את מספר אחת.
ושוב תודה ענקית.
 
 
 
רכז הכדורסל של הגליל עליון, ניר יהלום:
"מיכל טאובליב מייצגת במיטבה את התכונה הכי הכרחית לכל עשייה באשר היא- תשוקה. התשוקה העזה שלה למשחק הכדורסל אינה ניתנת למדידה. למרות צרור סיבות, גיל, ילדים, כסף וכו', מיכל ממשיכה להחיש פעמיה למגרש בזכות אותה תשוקה. ראיתי אותה השנה ברמת חן. במשחק שנגמר ב- 30 הפרש להן. השעה 10 בלילה ולפניה יש שלוש שעות נסיעה. ניסתי להבין מה אישה בגילה עם 3 ילדים פעוטים בבית ישנים מסתובבת במקומות ובשעות כאלו עם נערות צעירות ממנה בכ- 20 שנה. התשובה היא מאד פשוטה - אהבה למשחק הכדורסל? זאת לא אהבה זה הרבה מעבר לזה, זאת תשוקה.
הלוואי וכולנו נלמד ממנה מהי תשוקה. לאו דווקא לכדורסל".

כל הזכויות שמורות © גליל עולה - אתר הספורט של הצפון
תכנות: SmartWebs  ♦  שיווק דיגיטלי: SOL Digital