השכרת ומכירת במות הרמה, מלגזות וגנרטורים. רום צפון - פתרונות הרמה ושינוע
view counter
זקוקים לחנות מחשבים איכותית עם שירות התקנות מקצועי ואמין? פתרונות מחשוב וסלולר לבית ולמשרד. LP מחשבים לאנשים שבאמת אוהבים מחשבים
view counter
מגוון מבצעים והנחות במיוחד לגולשי וספורטאי גליל עולה. סופר פארם ביג קרית שמונה
view counter

הכדורסלנית שיר רביב כותבת לזכר הדוד

מאת: 
מערכת גליל עולה
בשם: 
מערכת גליל עולה
תאריך: 
28.04.20

שיר רביב, כדורסלנית קבוצת הנשים של הפועל גליל עליון, פרסמה פוסט מרגש לזכרו של דודה, משה לוין ז"ל, שנרצח בפיגוע במסעדת מצה בחיפה, בשנת 2002.

בתאריך ה-31/3/2002, במהלך חופשת הפסח, אירע פיגוע רצחני ואכזרי במסעדת מצה בחיפה, שגרם לרציחתם של 16 ישראלים ולפציעתם של עוד עשרות. אחד מההרוגים בפיגוע זה הוא משה לוין ז"ל, בן 51 במותו, שהוא הדוד של שיר רביב - כדורסלנית קבוצת הנשים של הפועל גליל עליון. 

משה, בן חיים, נולד ביום ה' בתשרי תשי"א (16.09.1950). הוא גדל בחיפה. לאחר שירותו הצבאי למד משה באוניברסיטה והוסמך כעורך דין. אחרי שעבד בכמה מקומות החל לעבוד בשנת 1994 במחלקה המשפטית במינהל מקרקעי ישראל, במחוז חיפה. משה היה נשוי לאפרת. בני הזוג גרו בחיפה, שם נולדו בנם הבכור, אייל, והבת הצעירה, ענת. ביום ראשון בצהריים, י"ח בניסן, חול המועד פסח תשס"ב (31.03.2002), סמוך לשעה 14:30, פוצץ מחבל-מתאבד את חומר הנפץ שנשא על גופו במרכז מסעדת "מצה" בשכונת נווה שאנן בחיפה, בתחנת הדלק הסמוכה לקניון. 15 אנשים נרצחו בפיגוע, ורבים נפצעו. שניות לפני הפיגוע עצר משה את רכבו ליד המסעדה, הבת ענת נשארה ברכב והוא נכנס לקנות חומוס לקחת הביתה. משה נרצח בפיגוע במסעדה. בן 51 במותו. משה הותיר אשה, בן ובת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה.

ביום הקשה הזה, אנו מביאים פוסט שרשמה לזכרו שיר רביב, פוסט שפורסם בחשבון הפייסבוק שלה.

אף פעם לא כתבתי או ניסיתי לכתוב עלייך, בעצם יכול להיות שניסיתי אבל פשוט נעצרתי, אבל עכשיו בתקופת הקורונה ההזויה הזאת או ביום הזיכרון ההזוי הזה פשוט התיישבתי על המקלדת ואנסה להתחיל.

באותו יום נורא חגגתי יום הולדת 5, בדיוק הייתי כמה מאות מטרים ממך, הלכתי עם אמא לגרנד קניון שתקנה לי מתנה ליום הולדת אבל לא הספקנו. עשינו סיבוב קצר וברגע אחד שיצאנו מאחת החנויות הכל היה שומם, עד היום כשאני עוברת בפינה הזאת בקומה השלישית ליד לחם ארז יש לי פלאש בק לאותו רגע חשוך. לא הבנו מה קרה. אמא ניסתה לחייג ללא הצלחה, כל הטלפונים קרסו. אנשים דיברו קצת והבנו שקרה משהו במסעדת מצה, משהו רע. נסענו לסבתא. משם אני לא זוכרת הרבה, אני זוכרת את נתי יושבת על הכורסא השחורה של סבתא ומתחתיה מגבת, הם אמרו שאולי עוד יש רסיסים עליה ולא רוצים שזה יתפזר, ממש לא הבנתי למה הם מתכוונים ולמה כולם בהלם. אני הכי זוכרת את זה שכעסתי עלייך שהרסת לי את היום הולדת, ממש כעסתי, גם הרבה אחרי, אולי אפילו כמה שנים.

כנראה מילדות זה כבר ככה, אם משהו לא היה הולך כמו שתכננתי זה לא היה בסדר, אם לא הרימו אותי בטיול כשרציתי הייתי מתעצבנת מיד, אבל אז אתה היית שם, לסדר את העניינים וגורם לזה שאחזור לחייך. כשכרנו בהולנד אופניים גדולות עם גלגלים אדומים ופדלים, הגדולים לא הסכימו שאני אפדל כי אני ילדה קטנה עם קוקיות ולא באמת אצליח לעשות את זה כמו שצריך, נהייתי עם פרצוף זועף, בשניות אתה גרמת לזה לקרות, אני נשארתי עם הפרצוף הזה שלי אבל בתוכי אמרתי תודה ואיזה כיף.

כל פעם שאני רואה תמונה או סרטון איתך כל הסיפור מתחבר לי ואני נזכרת בסיטואציה, לא יודעת איך להסביר את זה שרוב הזיכרונות ילדות שלי קשורים אלייך. אני שואלת את עצמי באיזה גיל הבנתי את מה שקרה? מתי הבנתי שלנתי ואייל לא יהיה אבא לחזור אליו הביתה, או שאפי תישן לבד במיטה, באיזה גיל אפשר להבין דבר כזה נורא?

בזמן האחרון אני עוברת הרבה בחיים, וגיל אחי תמיד מזכיר לי להסתכל על הכוס המלאה, אני מנסה לחשוב אם יש כוס מלאה בסיפור כזה? אז זהו שאולי כן. אני יכולה היום להגיד שהמשפחה שלי גדלה מאז שזה קרה, אני יכולה להגיד שנתי היא כמו אחותי השלישית ואפי היא פשוט עוד אמא בחיים שלי. לפני כמה ימים הלכתי לבקר אותך ב"אקווריום" ככה אוריקי קוראת לבית קברות, הלוואי שהיית מכיר את הקסם הזה, כמה אור, שמחה ואהבה היא הכניסה למשפחה. נתי מספרת לי שהיא שואלת עלייך ורוצה לראות אותך, אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי- היא עכשיו בת 4 אבל חכמה כמו ילדה בת 10. אני מנסה להבין אם היא מבינה באמת את המשמעות של המוות ושאנשים מתים, כי זה כמעט הגיל בו הייתי שכל זה קרה. אין לי תשובה חד משמעית בנושא, אני חושבת שהיא מבינה שאתה לא איתנו אבל לא את המשמעות האמיתית של זה, בדיוק כמו שקרה לי בשנים הראשונות אחרי שלקחו אותך מאיתנו.

כשהדלקתי בשבילך נר זיכרון חשבתי על המשפט "הזמן מרפא". אני מרגישה שזה שקר אחד גדול, אני לא יודעת למה אבל כל שנה קשה לי יותר, כל שנה הימים ובמיוחד הלילות שאני נזכרת בך ובוכה הולכים וגוברים. אולי כי התבגרתי והבנתי, אולי כי אני לא מצליחה לדמיין איך אפשר לחיות ללא אבא וכשאני חושבת על ענת ואפי וזה הורג אותי? אני לא יודעת להסביר אבל אני יודעת שקשה לי יותר כל שנה.

דוד יקר, התאריך הנורא הזה ילך איתי לכל החיים והוא יהיה איתי לנצח, אני אוהבת אותך ומתגעגעת בלי סוף. שיר

 

 


שיר רביב בילדותה על כתפיו של הדוד משה לוין ז"ל

אפשרויות לתצוגת תגובות

CAPTCHA
אתגר זה נועד לוודא שהינך אנושי כדי למנוע "ספאם".
לאחר בחירה באפשרות התצוגה הרצויה, יש ללחוץ על "שמור הגדרות".

תודה ששיתפת, מרגש ועצוב

תודה ששיתפת, מרגש ועצוב

פרסום תגובה חדשה

CAPTCHA
אתגר זה נועד לוודא שהינך אנושי כדי למנוע "ספאם".

כל הזכויות שמורות © גליל עולה - אתר הספורט של הצפון
תכנות: SmartWebs  ♦  שיווק דיגיטלי: SOL Digital