חג המים של עילי חיות

עילי חיות זכה באליפות ישראל בשחייה לנכים. שמחים להעניק לו את תואר “ספורטאי השבוע”.

כשעילי חיות, בן 22 מהישוב כורזים, זכה לפני 5 שנים באליפות ישראל בריצת הרים, הדבר האחרון שהוא היה מעלה על דעתו – שכעבור 5 שנים הוא יזכה באליפות ישראל בשחייה לנכים, במקצה 100 מטרים בסגנון חופשי, אך למציאות לפעמים יש הפתעות ותוכניות משלה – וזה בדיוק מה שקרה לפני כשבועיים, כשעילי חיות סימן עוד וי ברשימת היעדים שלו – ואנו שמחים להעניק לו את תואר “ספורטאי השבוע”. בכתבה זו כללנו ציטוטים מדויקים של עילי חיות מעמוד הפייסבוק מעורר ההשראה שלו וגם משיחה שערכנו עמו, שבהחלט תרמה הרבה תובנות והשראה.

החיבור של עילי חיות עם השחייה נוצר לפני כשנתיים, כחלק מפעילות השיקום שלו מהפציעה שממנה הוא מנסה להשתקם – פציעה שארעה לפני כשנתיים וחצי כתוצאה מקפיצה בהוראת מפקדיו מג’יפ האמר בטקס חניכה ביחידת מגלן. המקרה הטראגי עלה לכותרות במדיות הארציות והאזוריות לא אחת בפרק הזמן הזה, שבו עילי חיות הפך לבחור משותק בפלג הגוף התחתון, לאחר שהיה בחור צעיר וחזק, ספורטאי שעושה חיל בתחום הריצה וחובב סקי מושבע – אהבה שספג מאמו, אסנת – מדריכת הסקי הראשונה במדינת ישראל. עילי חיות בחר שלא להתקרבן ולא לבכות על מר גורלו. המריא למספר חודשי שיקום סזיפים ומאתגרים באיטליה, חזר לישראל לאורח חיים אינטנסיבי של עבודת שיקום יומיומית, אימוני כושר מאומצים ולימודים לתואר בחינוך וחברה עם התמחות בספורט בקריה האקדמית אונו. הזכייה באליפות ישראל בשחייה הייתה עבורו עוצמתית במיוחד: “כשנגעתי בקיר בסוף המקצה  באליפות ישראל בשחייה, התמונה הראשונה שעלתה לי לראש היא תמונה שלי לפני שנתיים נכנס לבריכה השיקומית בתל השומר בפעם הראשונה וכמעט טובע. אז, משותק לגמרי, בקושי החזקתי את עצמי מעל המים – ועכשיו אני נוגע בקיר בסוף מקצה של 100 מטר חתירה באליפות ישראל ושובר שיא אישי? זו תחושה שאי אפשר להסביר במילים. זה המקום גם להודות למאמנים שלי, נח רם – המאמן שלי בעת שהותי במרכז הארץ וישי אדלר – המאמן שלי בעת שהותי בצפון. מאמנים ואנשים משכמם ומעלה, וכן כל הצוותים שעובדים איתי לאורך כל התקופה”. 

עילי חיות מוצא קווים מקבילים בין הזכייה באליפות ישראל בריצות הרים לבין הזכייה באליפות ישראל בשחייה לנכים: “לפני 5 שנים סיימתי במקום הראשון באליפות הארץ בריצות הרים. 5 שנים אחרי (5 שנים שמרגישות כמו נצח) סיימתי במקום הראשון במקצה ה-100 מטר באליפות ישראל לנכים בשחייה. לפני 5 שנים ההישג היה ״אלוף הארץ בריצות הרים״, היום ההישג הוא ״אלוף ישראל לנכים ב100 מטר שחיה״. כל כך שונה, אבל כל כך דומה. האימונים הקשים לקראת התחרות, ההתרגשות לפני, המיקוד והריכוז, שבירת השיא האישי מהתחרות הקודמת. אז על הרגליים, היום מכיסא הגלגלים ישירות לבריכת השחיה – ובחזרה אל הכיסא. הדרך השתנתה, אבל המטרה היא אותה מטרה: להיות הכי טוב שרק אפשר. הכי טוב בשיקום, הכי טוב באימון, הכי טוב בתחרות, הכי טוב באליפות, הכי טוב באולימפיאדה. לא מחר. לא מחרתיים – עכשיו הוא הזמן הטוב ביותר”.

איך היו התגובות לזכייה באליפות השחייה?

“מה שעבר עליי במהלך אותו שבוע היה פשוט מדהים, כשקיבלתי מאות רבות של שיחות והודעות תמיכה והתרגשות של אנשים ששמחים יחד איתי על ההתקדמות והיעדים שאני עומד בהם זה באמת בגדר הלא ייאמן. תגובות בסגנון: ״הארת לי את השבוע״, ״לבן שלי יש מגבלה ובזכותך אנחנו קמים כל בוקר לתקווה חדשה״ ו-״נתת לי כל כך הרבה השראה והלוואי ויהיה לי רבע מכוח הרצון שלך״ אלו דוגמאות להודעות שקיבלתי והכניסו עוד אור וכוח לשבוע המטורף הזה. אין מילים מספיק גדולות כדי להביע את התודה שלי אליכם ואת התקווה שכולנו נזכה לעוד שבועות מאירים ומטעינים כמו השבוע שהיה”.

מה מצבך הגופני כיום?

“אני שמח שיש שיפור הדרגתי, גם אם הוא לא מהיר. כחלק מטיפולי השיקום שלי, אני עובד קשה יום יום מהבוקר עד הערב ומשקיע שעות רבות בשיקום. ביום יום אני מתנייד עם כסא גלגלים, בתקווה שעם הזמן אוכל ללכת עם קביים”.

איך נראה סדר היום שלך בשנה האחרונה?

“ההשפעות של התקופה לא פסחו עלי. אני ממשיך להתגורר באזור תל השומר וממשיך גם להגיע לבית בצפון. מאז תחילת הקורונה מצאתי את עצמי מחצית מהזמן בכל מקום. בתקופות הסגרים נשארתי בצפון. אני כל יום מתעורר ב-6 בבוקר, עובד 8 שעות ביום על שיקום ועל אימוני כושר אינטנסיביים, מהם 4 שעות עם הפיזיותרפיסט המדהים אורי אמויאל במכון פיזותרפיה bearphys , עבודה בחדר כושר ובבריכה בבית הלוחם בת”א. התחלתי אפילו לשחק טניס לאחרונה, אני לומד את הענף עם מאמן. אני חי אורח חיים ספורטיביים מאוד. הפכתי את המרתף בבית למועדון כושר. רכשתי ציוד כושר, קיבלתי תרומה של מכשיר אליפטיקל מנועם ישראלי ממועדון הכושר “בי אקטיב” – וכאן זה המקום להודות לו שוב. אני כבר בשלב הסיום של לימודי התואר בחינוך וחברה עם התמחות בספורט בקריה האקדמית אונו וכבר חושב על תחום ללימודי תואר שני – פסיכולוגיה של הספורט מאוד קורצת לי. פיתחתי נישה של הרצאות בשם “לצאת מאיזור הנכות” ואני מרצה לספורטאים, קצינים וחיילים, חברות וארגונים – דבר שתופס תאוצה, בין אם בהרצאות פרונטליות מול עשרות אנשים בהתאם להנחיות ובין אם בהרצאות מקוונות”.

עם כל מה שאתה עובר, איך אתה מצליח לגייס כוחות ולטעת תקוות באחרים?

“ראשית, מגיעה תודה ענקית למשפחתי היקרה, למאמנים ואנשי המקצוע שמלווים אותי, לבת זוגי ולחבריי על התמיכה העוטפת, אין ספק שהרבה בזכותם אני מצליח לגייס אנרגיות ולהתמודד. בנוגע לשאלה, בכנות, ההחלטה להתייצב על במות או בזום ולספר את הסיפור שלי לא הייתה לי קלה בכלל. ‏‎בדרך כלל אני מנסה להתרכז בעבודה הקשה, בשיקום ובהשגת המטרות והיעדים שלי והחשיפה קצת הרתיעה אותי. ‏‎לאט לאט התחלתי להבין שאני מתחזק מכך לא פחות מהקהל. החיבור עם הקהל והתגובות שאני מקבל שוות הכל – אני מקבל הודעות מאנשים על החוויה שעברו, הודעות כמו ״גרמת לי לעשות משהו שכל כך פחדתי ממנו, ואני מודה לך על זה” – זה שווה הכל. מבחינתי, להסתכל אחורה לשנה המורכבת שעברה עליי ולחשוב שפגשתי בדרך אלפי אנשים ששמעו את הסיפור שלי וגם לקחו ממנו משהו להמשך זו מחשבה שמרגשת אותי ברמות שאפילו קשה לי להסביר כמה. הייתי ביום ההצדעה לנכי צה”ל בבית הנשיא והדברים שנאמרו לי על ידו מאוד ריגשו אותי. עצם זה שאני משתף התגובות של האנשים מחזקות. אני בא מחזק ויוצא מחוזק. מה שאני עושה עכשיו ישפיע על איך יראו חיי בעוד 10-15 שנה. אני עושה את הדברים עכשיו כי זה המוטו שלי. מה שאדחה למחר, אף אחד לא יעשה בשבילי”.

שנתיים וחצי אחרי הפציעה ששינתה את חייך. היכן אתה עומד מול שלטונות צה”ל?

“בגדול, אני מטופל ע”י משרד הביטחון. לא מתנהלת איזשהי תביעה מצידי כלפי גוף כלשהו. מתנהלת  חקירת מצ”ח, אני מקווה שהיא תסתיים בקרוב – בעיקר כדי למנוע את המקרה הבא”.

מה המטרות הבאות שלך?

“לקראת השנה האזרחית החדשה, ‏‎הצבתי לעצמי עוד יעד לרשימת היעדים: להכפיל את מספר האנשים ששמעו את ההרצאה שלי, ״לצאת מאיזור הנכות״. ‏‎ילדים ונוער.חיילים.מבוגרים. אגיע לאן שצריך להגיע ואספר את הסיפור שלי בפני כל מי שירצה לשמוע, בתקווה שנצא כולנו מחוזקים טיפה יותר ממה שהיינו לפני ההרצאה. לטווח הארוך: בצד ההישגי – להגיע לאולימפיאדת פריז 2024. מבחינה אישית – להמשיך את ההתקדמות של טיפולי השיקום, כדי שאוכל להיות עצמאי כמה שיותר. עדיין לא ויתרתי על החלום לחזור ולרוץ”.