אבי נגאוקר, מאמן קבוצת ילדים ב’ של עירוני קרית שמונה, שוהה בחודשיים האחרונים באילת, אך זה לא מנע ממנו להגיע פעמיים לצפון כדי להוביל את קבוצתו מהקווים. בטור הבא משתף אותנו ביומן מסע שלו מהשבועות האחרונים
מה לא עושים בשביל הילדים האהובים שלי? מזה כחודשיים שמשפחתי ואני שוהים באילת, הרחק מקרית שמונה האהובה שלנו. בלי אימונים סדירים עם הקבוצה, אבל עם הרבה לב ונשמה, אנחנו עושים הכל כדי להתייצב למשחקים. אחרי שבחג החנוכה הקבוצה התארחה למשחק ליגה בקרית אתא – לשם הגעתי בסיוע מטוס מאילת לנתב”ג, משם רכבת לקרית חיים ומשם טראמפ ברכב של הורה, השבוע אותגרתי עוד יותר – להגיע מאילת לטבריה. מוזמנים להצטרף ליומן המסע שלי:
ביום ראשון יצאתי ברכב מאילת למרכז לצמצם מרחקים .
* ביום שני אספתי שחקן שלי מת”א, משם המשכתי לנתניה לאסוף עוד שחקן ומשם אנחנו בדרך לצפון . כמובן שהורים רבים מהקבוצה מביאים איתם עוד ילדים מכל קצוות המדינה זה הפך לשגרה הזוייה ומטורפת. המפגש הזה שכולנו הורים, ילדים, מאמן לכל משחק הופך למפגש מרגש של געגוע לבית שלנו ,לאימונים ביחד שמאוד חסרים מעבר לצד המקצועי שזה בטוח משפיע כמובן .
הגענו לטבריה למשחק גביע מדינה. באסיפה, רגע לפני המשחק, ביקשתי מהילדים שלי רק דבר אחד: שביחד ננצח . המשחקים הפכו ליום של אחדות. מבחינתו נבוא, נהנה ונשחק ביחד.
לא צריך להיות איש מקצוע להבין שקבוצה שלא מתאמנת יחד מספר חודשיים מאוד קשה להתקדם גם בצד האישי וגם הקבוצתי , אבל אני שמח שהילדים שלי לומדים לקחת את ה-DNA שלי והקו המנחה שאומר – ברגע שנשחק עם הלב והנשמה ובעיקר נהנה ממה שאנחנו עושים, זה יצמצם את הפער המקצועי.
הילדים נתנו הכל על המגרש עד לניצחון והכרטיס לשלב הבא בגביע. אני כל כך גאה בהם, על הבגרות שבתקופה הזאת יודעים להגיע ולנתק את החודשי המלחמה שאנחנו עוברים במדינה. הדרך לאילת הייתה שוב פעם ארוכה ושמחה. מה שכן, קרית שמונה אצלי בלב – כי רק אותך אני אוהב. געגוע לבית שלנו .
אני רוצה להודות ללידור אלמלם – מאמן הכושר של החטיבה הצעירה, שהגיע לעזור ולהיות איתי במשחק. כמובן למנהלת הקבוצה שלי – מרינה בר, שדואגת מסביב לשעון לילדים. להורים היקרים של הקבוצה על התמיכה ועזרה בכל דבר תודה והערכה גדולה.
אנחנו מביטים למעלה ונושאים תפילות, שהכל יגמר ונחזור כולנו לביתנו בשלום ,בביטחון ,באחווה ובאחדות. ביחד ננצח.
