יוסי הוד מצפת השתתף במרתון ולנסיה שבספרד, בתחילת השבוע. בטור הבא מציג את חוויתיו
איפשהו בתחילת יולי, בשיחת חולין עם אבי סעדה, נזרק לחלל האויר העובדה שנוסעים לולנסיה לעשות מרתון. אני, שרק סיימתי איירונמן, השבתי בשלילה מוחלטת, אבל הצהרות לחוד ומעשים לחוד. התחלתי להתאמן באופן עצמאי ולא מחייב, ללא מאמן, ללא תוכנית ועם החלטה שאת המרתון הזה אני עושה בכייף ללא שום מטרה. חלק ניכר מהאימונים עשיתי עם מיקי חסידים, שאתגר ונתן הופעה מרשימה בעצמו.
יום ראשון הגיע, ניצבתי על קו הזינוק עם עוד כ- 30,000 רצים מכל העולם, חלקם רצי העילית הטובים ביותר שקיימים, מזג אויר מאיר פנים ואנחנו מזנקים. החלטתי שאני רץ לפי תחושה, לא מסתכל בשעון על קצבים, נהנה מהאוירה ופשוט מגלגל רגליים. בק”מ ה-39 הגנבתי מבט לשעון, לזמן הכללי, וראיתי שיש מצב לעשות שיא אישי במרתון רשמי( ועל הדרך רואה שיש לי תוספת של 600 מ’ בשעון…) ואז רואה את השלט 800 מ’ לסיום, שולף את דגל ישראל, דוהר לשער הסיום על 3:35 דק/קמ וסוגר שעון עם 42.80 ק”מ על 2:56 שע'(שיא רשמי כבר אמרנו?).
מספר תובנות:
1. לפעמים לשחרר נותן הרבה כוח.
2. בספורט סיבולת לעומק יש משקל והשפעה עצומה.
3. כשדברים מתחברים המספרים מדברים.ולחלק הכי חשוב בכל תהליך שכזה.-
תודות:
1. תודה לקב”ה שמזכה אותי לעשות ולהצליח – קטונתי מכל החסדים (אפילו מתחבר לפרשת השבוע…).
2. תודה רבה לכל מי שלקח חלק בהנחת יסודות ואבני בניין ביכולת שלי לרוץ – יעקב קוצ’נסקי וצפריר גולן.
3. תודה לשותפים לריצה לאורך הדרך – מיקי חסידים, ג’מיל הייב, שי מלילי וינון תהילה.
4. תודה רבה למשפחה היקרה שלי – בראש ובראשונה לאמא היקרה, שכל ההצלחה שלי היא בזכותה ובשבילה ואחותי המוכשרת שמעודדת ומתפעלת
5. לסיום, למשפחה הגרעינית היקרה והמיוחדת שלי: אשתי האהובה, נועה – המלכה הבלתי מעורערת, שמאפשרת לי לעשות את מה שאני כל כך אוהב, מתוך ההבנה שזה מה שמאפשר לי להיות גרסה יותר טובה של עצמי. לילדיי היקרים, שאני מקווה שלוקחים מזה שיעור לחיים ומהווה עבורם דוגמא ומודל (רק בספורט..).
אז עד לעונג הבא….
