הגלגלים שלה להצלחה

“ספורטאית החודש” שלנו מענף הכדורסל היא מרי סילברמן, שעושה חיל בענף כדורסל כסאות הגלגלים בארה”ב ובישראל.

*. כל התמונות צולמו ע”י יחידת המדיה של מכללת אלבמה

כל מי שראה את מרי סילברמן משאר יישוב משחקת כדורסל בעשור הקודם, לבטח שיער והאמין שבגיל 24 היא תהיה כדורסלנית מובילה בכדורסל הנשים הישראלי. סילברמן, שעשתה חיל בקבוצת הנערות של הגליל ולאחר מכן בקבוצת הנערות של הגלבוע, שאותה הובילה להצלחות גדולות, אך לגורל היו תוכניות משלו: בגיל 18 עברה פציעה קשה, שפגעה לה במיניסקוס באופן משמעותי, כזה שהוביל אותה לתקופה ארוכה מחוץ למגרשים.

אחרי שלוש שנים של הפסקת פעילות כפויה, אחרי שעברה שני ניתוחים והתבשרה שלא תוכל לחזור לשחק יותר ואפילו נפסקו לזכותה אחוזי נכות, מרי סילברמן, ספורטאית בנשמה, החליטה שהיא לא תוותר בכזו קלות על המימד התחרותי וגם לא על הכדורסל. בתחילה היא ניסתה להתחבר לאופני היד, כשנודע לה שיש אפשרות לשלבה בכדורסל כיסאות גלגלים היא מיד עטה על המציאה והתאמנה במרכז איל”ן בר”ג. בהמשך הצטרפה לקבוצת איל”ן חיפה, שם שיחקה לצד גברים. משם המשיכה עם לויטה לקבוצה שהוקמה במג’דל כרום ומשלבת בין יהודים וערבים.

בעצתו של ערן לויטה יצאה לפני כשנה וחצי לארצות הברית, הצטרפה לקבוצת הנשים של מכללת אלבמה – שם היא משלבת לימודי קינזיולוגיה – תורת התנועה של הגוף. כבר בשנה שעברה זכתה לחגוג אליפות עם קבוצתה. בחודש שעבר זכתה באליפות שניה עם קבוצתה, הפעם כשהיא חתומה על סל הניצחון במשחק הגמר מול אילנוי, שהסתיים בניצחון 48:50, במשחק שבו קלעה 24 נקודות וקטפה 11 כדורים חוזרים. עם חזרתה לישראל הצטרפה לקבוצת מג’דל כרום, עמה זכתה בשבוע שעבר בגביע הליגה בזכות ניצחון 60:69 על קבוצת אורן ספיבק ר”ג, ובקרוב מצפה לקבוצה משחק גמר אליפות מול קבוצת אלון ספיבק ר”ג. בין כל אלה, שמחים לארח לראיון את מרי סילברמן – “ספורטאית החודש” שלנו.

לפני שנגיע להישגים הגדולים, מסקרן מאוד לדעת, עם איזה קשיים התמודדת כדי לעשות התאמות מכדורסל רגיל לכדורסל כסאות?

“הרבה התאמות נדרשו ממני. לקח לי זמן לעשות אותן. הכי קשה עבורי היה, שאי אפשר לרוץ לעבר כדור, שצריך להפעיל את הידיים הרבה כדי להזיז את הכיסא – שחשוב להדגיש: הוא מותאם לספורט והוא לא כמו כסא גלגלים רגיל. בהתחלה היו לי הרבה כאבי רגליים, מאחר וניסיתי לדחוף את הכסא עם הרגליים”.

אחד הדברים שהיו לי קשים בהתחלה, זה כשאת רואה כדור ואת רוצה לרוץ אליו, אבל את קשורה לכיסא ואת לא יכולה לרוץ אליו. צריכה לדחוף עם הידיים, את לא יכולה לדחוף עם הרגליים. בחודשיים הראשונות הרגליים שלי היו תפוסים כי כל הזמן דחפתי את הכיסא עם הרגליים. לשמחתי, בגלל יכולות קליעה טובות היה לי יותר קל בפרמטר הזה וכשלמדתי איך להתנהל נכון עם הכסא, אז כבר נהיה יותר קל”.

מרי, ציפית לכזו תצוגת תכלית במשחק על האליפות?

“את המשחק הקודם מול אותה קבוצה סיימתי עם  טריפל דאבל, אז ידעתי שאני יכולה לעשות את זה. מה שכן, זה לא היה קורה לולא עזרה ועבודת צוות של כל הבנות. בקבוצה שלי משחקות שחקניות מהטופ העולמי, כאלה שראיתי בסרטונים מתחרויות הכי נחשבות, אז ייתכן ונהניתי מזה שתשומת לב רבה הופנתה אליהן. שיחקנו נגד היריבה לפני זה 3 פעמים וניצחנו אותה פעמיים, הניצחון אחרון שבהם היה שבוע לפני הגמר. ידענו מה צריך לעשות, עבדנו על טקטיקה ועל למידה של היריבה ועל מה לשים דגש. במשחק הזה היינו על תקן קבוצה אורחת. הגענו למספר ימים לאילנוי, קיימנו שני אימונים, ניצחנו את חצי הגמר ואת הגמר. הייתה אווירה מדהימה עם הרבה קהל. גם נבחרת הגברים שלנו שיחקה ועודדנו אותם. בשונה מהאולם שלנו, שמותאם לכדורסל כסאות גלגלים, הפעם שיחקנו במגרש כדורסל רגיל, כך שחשנו בשיפוע קל בקו העונשין ובתאורה שלעיתים קצת סינוורה. אני שמחה שהצלחנו להתמודד עם כל האתגרים ולזכות באליפות שהגיעה לנו. אחרי המשחק הייתה לנו חגיגה ארוכה בדרכים, 10 שעות נסיעה, אבל קודם לכן חגגנו כמו שצריך במסעדה”.

יצאת לארצות הברית בתקופה מאוד לא ברורה של משבר קורונה. לא חששת מללכת אל הנודע?

“ראיתי הזדמנות גדולה במעבר לארצות הברית. למדתי להתאים את עצמי, להסתגל ולהתמודד. אני לא ילדה קטנה, לא חששתי שלא אסתדר שם”.

איך היו שלבי ההתקאלמות הראשונים שלך שם?

“כשהגעתי נכנסתי לשבוע בידוד. לא ראיתי אף אחד. באיזשהו שלב שתי סטודנטיות שגרו איתי הצטרפו לדירה. כל העונה הייתה מוזרה. היינו רק שתי קבוצות בליגה וכל האימונים היו עם מסכות וריחוקים חברתיים ומשחקים בלי קהל. בעונה האחרונה כבר נרשמו 6 קבוצות לליגה, היה הרבה קהל במשחקים, תקשורת התעניינה. הייתה חוויה גדולה”.

ארצות הברית ידועה כמדינה שמקדשת מקצוענות ברמות הכי גבוהות בספורט. עד כמה זה מורגש בקבוצה שלך?

“בצורה מאוד משמעותית. אנחנו מתאמנות במכללה חמש פעמים בשבוע באולם, בנוסף – עוד שלוש יחידות אימון בחדר כושר ושני אימונים אישיים באורך שעה. צוות מקצועי נרחב עם מנהל ספורטיבי, מאמן ראשי, עוזרת מאמן, מאמן כושר, פיזיותרפיסטית, תזונאית, פסיכולוג. אפילו איש מדיה יש לנו”.

במה באה לידי ביטוי המוגבלות הגופנית שלך, ואיך היא באה לידי ביטוי ביום יום?

“בגדול, אני אמורה להיעזר בקב, אבל לא נוח לי עם זה ואני מרגישה שאני יכולה להסתדר בלי זה. מה שכן, אני מתעייפת מהר מעמידה ממושכת, לכן אני צריכה לתמרן בין עמידה לישיבה. מהסיבה הזו אני לא מרבה ללכת למרחקים”.

גם בארץ זה נראה שמצאת בית חם. ספרי על הייחוד של הקבוצה ממג’דל כרום.

“קבוצה מדהימה, שמורכבת מערבים ויהודים. בהתחלה הייתי האישה היחידה, לאחרונה הצטרפו עוד שתי נשים. קבוצה שכולה אחווה ואהבה. שמחתי להצטרף אליה בשנה שעברה כשחזרתי לחופשת מולדת ולחגוג איתה אליפות, ושמחתי להצטרף גם השנה. במשחק גמר הגביע, שנערך באולם בכפר, הייתה אווירה מדהימה. קהל גדול באולם – ועוד מאות מחוץ לאולם שצפו במשחק במסך ענק, הרבה עידוד, המשחק אפילו הועבר בשידור ישיר בעמוד פייסבוק מרכזי של הספורט בכפר וזכה להמון צפיות. עכשיו אנחנו עם ההכנות למשחק גמר הגביע. רוצים לסיים את העונה עם דאבל”.