המאמן שחר ראופמן בשיתוף מתנ”ס מבואות חרמון הביאו לגליל את אחד מענפי הספורט המצליחים בספורט הישראלי. ראיון עם המאמן, בכתבה הבאה.
ענף הג’ודו כבר מספר עשורים נחשב לענף ספורט שמביא המון גאווה לאומית. ההצלחות של ספורטאים וספורטאיות בתחרויות בינלאומיות, שמו את הענף במקום מאוד גבוה ביחס לכל ענף ספורט יחידני אחר, בכל מה שקשור לפופולריות ואהדה ציבורית. עולם אומנויות הלחימה בגליל העליון תפס בעשור האחרון תאוצה משמעותית, הרבה מועדונים ללימוד אומנויות לחימה בסגנונות שונים קמו ופרחו, אך רק ענף הג’ודו משום מה לפחות עד העונה האחרונה לא שם דריסת רגל משמעותית בספורט הגלילי. יוזמה משותפת של המאמן שחר ראופמן ומחלקת הספורט של מועצת מבואות חרמון, בראשות צח אשנר, רכז הספורט של המועצה, הביאו את בשורת הג’ודו צפונה. המאמן שחר ראופמן החל לאחר חגי תשרי לאמן ברמת כורזים קבוצות בגילאים שונים, מגילאי גן ועד בוגרים. לראופמן רזומה נכבד בענף והרבה שאיות ומטרות. שמחים לארח אותו לראיון בכורה בתקשורת הצפונית.
שחר, כיצד נוצר החיבור שלך כספורטאי לג’ודו – ומה תוכל לספר על הדרך שעשית כספורטאי?
“בתור בן למאמן הייתי על המזרון מאז שאני זוכר את עצמי. אבל נכון להגיד שבאמת התחלתי להתאמן בג’ודו מעט לפני גיל 7 אצל מאמן בשם עומר יצחקי, היום אחד ממאמני נבחרת ישראל גברים. בסביבות גיל 13 זומנתי לנבחרת ישראל לקדטים (עד גיל 18). בגיל 14 בערך עברתי להתאמן אצל אורן סמדג’ה ובגיל 15 התחלתי להתאמן עם הנבחרת הבוגרת. היית אלוף ישראל מספר שנים במספר גילאי שונים, התחרתי באירופה אבל החלטתי להפסיק ג’ודו תחרותי, לפני שהצלחתי לעשות פריצה משמעותית למרות שהיא נראתה קרובה מאוד לטובת שירות משמעותי בצבא”.
מה הניע אותך לוותר על זכויותך כספורטאי מצטיין לטובת הצבא – והאם אתה שלם עם ההחלטה בדיעבד?
“ברגע שפגשתי את הצבא, עוד בטירונות הבנתי שהגעתי למערכת שאני מצליח להזדהות איתה ועם המטרה שלה. הרבה סקרנות, אידיאולוגיה שבה אני מאמין שהגיע גם תורי לשמור על המדינה, והרבה שיקולים אישיים בהחלטה להפסיק להתחרות הובילו לכך שבמידה ובאמת אפסיק אחליט לקחת את הצבא לרמה גבוהה יותר ואצא לקצונה. כבר הייתי מפקד בימים שלפני הוויתור על מעמד הספורטאי, דבר שגרם ללו”ז מאוד צפוף בין אימונים ובין התפקיד. ובסוף התקבלה ההחלטה, בטחון המדינה מאוד עניין אותי והחלטתי לעשות את השינוי הזה. אני מאוד שלם עם ההחלטה לעשות את השינוי הזה. ראיתי וחוויתי דברים שרוב האנשים במדינה לא יראו או יחוו. למדתי המון, בעיקר על עצמי, חוויתי מצבי קיצון משמעותיים. התמורה של ההשתתפות במבצעים, אירועים מיוחדים ואפילו כל מיני סיטואציה מורכבות למול קולגות, מפקדים ופקודים הייתה ענקית ועיצבה מאוד. בשורה התחתונה אני מרגיש שחלק מאוד גדול בהתפתחות שלי קרה בזכות האירועים שחוויתי במהלך השירות הצבאי”.
ספר על הדרך שעשית כמאמן עד לעונה הנוכחית
“מבחינת רקע כמאמן, התחלתי לאמן ישר אחרי סיום קורס המדריכים באוגוסט 2012. התחלתי בתור מדריך במועדון בו גדלתי, לצד עומר המאמן שגידל אותי כל השנים למרות שכבר עברתי להתאמן אצל אורן . שנה לאחר מכן קיבלתי כבר שני מועדונים חדשים ועמדתי בראשם, בנוסף למועדון הגדול שבעצם בו התחלתי לאמן, ככה יצא שבגיל 16 אני כבר מאמן בשלושה מועדונים בנוסף לאימונים ללימודים וכל מה שקורה מסביב.
לאחר שנתיים במועדונים הללו הספקתי לאמן בהם בעקבות הגיוס ועברתי לאמן בבנימינה למשך שנה, ואז יצאתי לקורס הקצינים ולקחתי הפסקה של של שנה מהספורט, כמאמן וכספורטאי. במהלך 2019 חזרתי לאמן באופן חלקי במועדון של אבי, בגבעת אולגה. מנובמבר 2020 נכנסתי באופן קבוע כמאמן לחבר’ה התחרותיים, מכיתה ד’ ועד בוגרים – גילאי אליפויות ישראל. השנה אני מאמן באופן מלא את כל הקבוצות במועדון בגבעת אולגה ביחד עם אבי. כמובן זאת בנוסף למועדון החדש שנפתח בבית הספר רמת כורזים”.
מה מביא אותך צפונה?
“החיפוש אחר מקום בו אפשר לעשות משהו חדש ולא להיות עוד אחד שפותח חוג ג’ודו, הוביל אותי למקומות רחוקים מהמרכז. במרכז הארץ אפשר למצוא מועדון ג’ודו בכל שכונה וזה פחות התאים כי להיות אחד מתוך פחות מעניין אותי. בנוסף, אינני מכיר מועדון תחרותי גדול באזור. הרעיון המרכזי היה לחדש ולעשות משהו אחר גם אם קיים כבר ג’ודו באותו האזור ולקחת את זה לרמות הגבוהות ביותר. בצפון נמצאו כל התנאים לעשות את הדבר הזה ובתנאים מצוינים”.
הגליל העליון שופע במרכזים לאומנויות לחימה. מה הג’ודו מציע מבחינה ספורטיבית, שלא ניתן למצוא בענפים אחרים?
“קודם כל, אציין שג’ודו הוא ענף ספורט אולימפי, דבר נדיר בקרב אומניות הלחימה, אבל זה בונוס שהוא לא העיקר לדעתי. כבר בבסיס הג’ודו שונה באופי שלו משאר אומניות הלחימה. העובדה שאין שימוש במכות נותן אווירה אחרת, שאי אפשר להסביר במילים. יש לי אפשרות לשמור על כל יריב ולתרגל עם יריבים בגודל או בגיל שונה ממני לגמרי. למרות השוני הג’ודו יציע שיפור ובכלל היכולות הספורטיביות – כושר, כוח, גמישות, יציבה, קוארדיציה, התמצאות במרחב וכו’. עם זאת, לדעתי המקום בו הג’ודו מציע יותר משאר המקומות זה בפיתוח האישי. הג’ודו מבוסס על ערכים, כבוד עצמי, כבוד לזולת שליטה עצמית והדאגה לחבר או אפילו יריב שלי היא חלק מאוד משמעותי מהספורט שלנו. אפשר לראות את זה בכל סוף קרב גם ברמות הגבוהות ביותר. כל קרב נגמר בקידה ולחיצת יד ולרוב אפילו גם בחיבוק חם כי בעקבות העמידה בערכים הללו באמת נרקמות חברויות למרות כל התחרותיות”.
מה התוכניות המקצועיות שלך בנוגע לג’ודו בגליל העליון – ברמת הארגון וברמה המקצועית?
“ברמת הארגון – הרעיון הוא שהמועדון יעבוד באופן שוטף, ישתתף בתחרויות, מחנות, ואירועים נוספים בעולם הג’ודו הישראלי. כלל התכניות מבוצעות למול תכנית רב שנתית שמותאמת להערכה של גודל המועדון והאיכות המשוערת בכל תקופת זמן ככה שהרעיון הוא לשאוף גבוהה אך גם להיות ריאלי. ברמה המקצועית, מטרת העל היא לבנות ספורטאים שברגע ויגיעו לגיל תחרותי יוכלו להשתלב בטופ הישראלי ולהתקדם עוד משם. אני חושב שלבנות מועדון באזור ולהוציא ממנו מספר אלופי ישראל זאת אופציה ריאלית מאוד. לאחר שנעבור את הרמה הזאת כמובן שנתקדם לכיוון אירועים בחו”ל אבל כרגע אני מסתכל על היעדים הקרובים”.
