בעקבות הקול הפנימי והרגש הלאומי

הכדורסלן אופיר כרסנטי זוכה בתואר “ספורטאי החודש” שלנו, לאחר שהיה שותף נכבד לזכייתה של נבחרת החירשים של ישראל במדליית ארד באליפות אירופה.

נבחרת החירשים של ישראל בכדורסל, המודרכת ע”י אדיר זריהן, הביאה בשבוע שעבר מנה גדושה של גאווה לאומית וגאווה לענף הכדור ההישגי ביותר של המדינה, לאחר שזכתה במדליית ארד באליפות אירופה, שנערכה בעיר פסקארה באיטליה. מדובר בזכייה ראשונה של נבחרת חירשים ישראלית מאז שנת 2014. הנבחרת הישראלית עברה שורה של נבחרות ממדינות שבהן הכדורסל מפותח ונעצרה בחצי הגמר, במשחק שבו הפסידה 83:62 לנבחרת המקבילה של אוקראינה. במשחק על מדליית הארד זכתה הנבחרת הישראלית בניצחון 72:79 על פולין.

הנציג שלנו בנבחרת, אופיר כרסנטי (25), בן ראש פינה, חירש באוזן אחת, המתגורר בשמונת החודשים האחרונים בת”א, שהרשים בביצועיו וקלע במשחק זה 15 נקודות וקטף ריבאונדים – ועל כן אנו שמחים לארח אותו לראיון בפינת “ספורטאי החודש”. על ההישג של הנבחרת תוכלו לקרוא בהרחבה בכתבה שפורסמה באתר “ספסל”.

אופיר, הישג מפתיע או שמדובר בעמידה בציפיות?

“ידענו ששובצנו לבית קשה, כי היינו בדירוג נמוך. באנו בסגל חסר, התגבשנו תוך כדי תנועה – כך שבהתחלה לא ידענו למה לצפות. אחרי שניצחנו את ספרד, הצבנו כיעד 1-5 ורצינו לחזור עם מדליה. התמודדנו עם הרבה קשיים, במשחק השני שחקן פנים חשוב שלנו,  מאור בן זאב, נפצע וסבל מקרע קטן בקרסול. היה לנו קשה ומאתגר מתחת לסלים מול נבחרות גבוהות ופיזיות, בלעדיו זה היה עוד יותר מאתגר. התחושה האישית שלי, שעשינו הישג גדול. אם היינו מקבלים מעטפת יותר רחבה של אימונים ומגיעים עם סגל מלא, היינו יכולים לעשות הישג עוד גדול. אני בטוח שנוכיח את עצמנו בתחרויות הבאות. הפנים לעבר האולימפיאדה בברזיל”.

מה כללה ההכנה לטורניר?

“בגדול, האליפות הייתה אמורה להתקיים במאי, דחו אותה בגלל ענייני הקורונה וזה פגע לנו בהכנות. ההכנה לא הייתה אידיאלית, התאמנו במרכז הארץ באולמות שונים – שלוש פעמים בשבוע, עשינו מחנה אימונים בקיבוץ שדות ים, היינו אמורים לעשות מחנה נוסף במכון וינגייט – אך זה לא יצא לפועל. עשינו את המקסימום במסגרת האפשרויות. זה המקום לומר שאפו ענק לצוות שכולל את המאמן המצוין אדיר זריהן – שעבורו מדובר במפעל חיים, העוזר אלעד רטה, עידו רושניק – ראש משלחת, מנהל הנבחרת – שלומי איטח, רפי קיסוס – איש המשק, נועם גלנטי הפיזיותרפיסט. התברכנו בצווות מעולה, כל אחד נתן את המקסימום בכל דבר, כולם נתנו אקסטרות של עבודה מעבר לשעות העבודה. אדיר ואלעד עבדו הרבה על הוידאו כדי ללמוד את היריבות, נועם עשה עבודה מבורכת כדי להעמיד אותנו על הרגליים, בכל זאת, שיחקנו 7 משחקים ב-12 יום, בחלק מהמקרים שיחקנו בהפרשים של יום. באיזשהו שלב בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, אבל עם אנשים כאלה מסביבך, מוצאים מקורות אנרגיה”.

מה תוכל לספר על שחקני הנבחרת?

“רוב החבר’ה רצים יחד עוד מנבחרת העתודה, חבר’ה שהם קודם כל בני אדם מדהימים. רוב החבר’ה משחקים בליגות שונות של איגוד הכדורסל, אפילו נציג בליגת העל יש בנבחרת, יובל וירניק ממכבי ראשון לציון – שקלע 30 נקודות במשחק מול פולין, הוא השחקן הצעיר ביותר בסגל, בן 19”.

מה הביא אותך לעבור לת”א הסואנת והקצבית מראש פינה הפסטורלית? איך התאקלמת בעיר הגדולה?

“רציתי לשנות אווירה ולצאת קצת מהשיגרה השקטה של הצפון, לראות ולחוות דברים אחרים. עד כה זה כיף גדול, הכרתי הרבה אנשים. נהנה מהאווירה בעיר. אני עובד במסעדה ומשחק בהפועל יפו מליגה א’ – קבוצה עם חבר’ה טובים וכישרוניים, שמחכה לניצחון הבכורה שלה – שאני מאמין שבקרוב יגיע”.

מה מידת הקשר עם כור מחצבתך?

“אני מגיע פעם בחודש לצפון. המשפחה מגיעה לביקורים כשאפשר. האחים שלי ואחייני גרים בראש פינה, הרבה חברים קרובים נשארו בצפון. אני שומר על קשר עם כולם. כשאני מגיע לראש פינה אני משתדל להגיע לאולם ולשחק עם החברים, שעם חלקם שיתפתי פעולה בהפועל ראש פינה”.

מה התוכניות שלך להמשך הדרך?

“אני לא יודע אם אמשיך בכדורסל. אני שואף ללמוד לתואר בתחומים של רפואה, פיזיותרפיה. מה שכן, אין סיכוי שאפספס את הנבחרת. הלוואי ואוכל לשלב מכל העולמות, כי הכדורסל עבורי הוא דרך חיים”.