נטע רוזנבליט, מורה ואיש המדיה של הפועל גליל עליון, בטור אליפות עוצמתי.
שני סיומים מרגשים היו בשבועיים האחרונים – סיום י”ב של הכיתה שליוויתי בשלוש השנים האחרונות בבית הספר “עמק החולה” – וממש ליד, העליה לליגת העל של הפועל גליל עליון, וגם זכייתה באליפות הליגה הלאומית. שני תהליכים שהחלו במקביל מבחינתי הגיעו לסיום מתוק.
מאז חזרנו לצפון, משפחתי ואני, לפני שלוש שנים, לא פספסתי אף משחק ביתי של הקבוצה (חוץ משני משחקים שבהם הייתי בטיולים שנתיים). בשנתיים האחרונות אני חבר הנהלת הקבוצה, בשנה האחרונה ניהלתי את הרשתות החברתיות של הקבוצה ועסקתי בדוברות שלה. בקיץ שעבר, פחות או יותר לפני שנה, ישבנו ניר וסרמן – מנהל הקבוצה, ואני, במרפסת הקטנה בדירה שלו בקיבוץ עמיר. אחרי תקופה ארוכה הצלחתי במשימה שהצבתי לעצמי – השתלטתי לו על הטלפון והכנסתי את עצמי כמנהל לדף הפייסבוק של הקבוצה. חודשיים אחרי זה פתחתי גם עמוד אינסטגרם לקבוצה. מפה לשם הפכתי לסוג של דובר.
קבוצה>יחידים
בחזרה לקבוצה ולהישג שלה – ההישג הגדול של הקבוצה הזו, הוא, ובכן, שהיא הייתה קבוצה. אוסף של שחקנים מוכשרים ומחוייבים שבנו לאורך השנה את הקשרים ביניהם. צוות אימון שראה לאורך כל הדרך את טובת הקבוצה לפני הכל. מבחינתי, קבוצה תמיד עדיפה על יחידים, טובים ככל שיהיו. כשכל אחד מצליח לממש את היתרון היחסי השלם הופך להיות גדול מסך חלקיו. כשמניחים בצד את האגו קורים דברים נפלאים.
כמו בקבוצה, כך בהובלתה מאחורי הקלעים, נבנה צוות מדהים של מתנדבים ומתנדבות, כשכל אחד מביא את היכולות והכוחות שלו. הצוות הזה החזיר עטרה ליושנה, וגם הוא הוכיח שהקבוצה עדיפה תמיד על יחידים.
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון…
כבר תקופה שאני חולם ומדמיין את עצמי מעודד כמו פעם, בשנות ה-2000 המוקדמות, ביציע 2 ובמקומות נוספים ברחבי הארץ. אבל אני השתנתי וגם הקהל השתנה. לאורך השנה התאמצנו מאוד לשמור על קשר עם הקהל האדיר הזה (הקהל הכי גדול ומחוייב בליגה הלאומית ובשנה הבאה נוכיח שגם בליגת העל אנחנו נותנים פייט). דרך הרשתות החברתיות עדכנו את הקהל בנעשה בקבוצה ובמשחקיה, אבל במגרש, בלי הקהל, זה פשוט הרגיש עצוב. לאט לאט השתחררו ההגבלות. היינו בטוחים שמהר מאוד נצליח להביא כמויות, אבל זה לקח זמן. ממשחק למשחק הרגשנו איך אנשים מתחברים לקבוצה מחדש. ברבע הגמר כבר מילאנו צד אחד של ההיכל, ובחצי הגמר…
אחרי המשחק הרביעי בעפולה הראש היה באדמה. נסענו אני ואבא חזרה הבייתה. מהר מאוד התסכול התחלף ברצון לעשות. כמה התכתבויות בקבוצת הווצאפ של המתנדבים וכבר כשהגעתי הבייתה פתחנו מכירה. התוצאה – תוך שלושה ימים ההיכל בכפר בלום היה sold out, כולל היציע הנפתח המיתולוגי.
בתפר, שלושה ימים לפני המשחק קיבל היו”ר טמיר אברהמס הודעה מאבישי סלע, שרוצה להקים לתחייה את “הקומץ האדום”. מפה לשם נפתחה קבוצת ווצאפ והצטרפו אליה רבים וטובים ממני. “הקומץ האדום” חזר, ובגדול. יחד איתו גם אני חזרתי, לגיל 16. הסתובבתי יום שלם בציפייה למשחק, וכשהוא הגיע קפצנו ועודדנו כמו ילדים. סיימתי שלוש שנים כמחנך והרגשתי כמו התלמידים שלי. יחד איתנו היו 1200 איש שפשוט שינו את התוצאה של המשחק.
יש מגיע בספורט
עלמא שלי, הייתה השנה בעשרות אימונים וגם במספר משחקים. לא יודע מה משך אותה כל כך (בהתחלה אני). היא מכירה את כל השחקנים והצוות, והיא רק בת 4.5. ניסיתי לאורך הפעמים הרבות להעביר לה גם קצת מסרים על השקעה וחברות בין שחקנים. לא יודע מה עבר.
הייתי רוצה להעביר לה את המסר שיש “מגיע” בספורט. הגיע לנו לנצח, ואין דרך אחרת להסביר את הניצחון שלנו בסדרה ובמשחק החמישי. מגיע לשחקנים שהחזיקו עונה קשוחה ומאתגרת, מגיע לצוות המקצועי שניווט את הספינה, מגיע לאנשים מאחורי הקלעים שעשו דברים שיום אחד נדע להבין אותם, מגיע לקהל המדהים שהאהבה שלו לקבוצה אינה תלויה בדבר ומגיע לגליל העליון שחוזר להיות בקדמת הבמה בזכות הייחודיות האנושית שיש בו.
אם נמשיך למשוך לכיוונים הנכונים, ימשיכו לקרות לנו דברים טובים.
