לא על הכדורגל לבדו

“ספורטאי החודש” שלנו מענף הכדורגל הוא אהוד מערבי מחצור, כדורגלן הפועל כרמיאל, שבחר לבנות את ההווה והעתיד הכלכלי שלו לא רק על ענף הכדורגל ועושה את צעדיו הראשון בעולם הביטוח.

עונת הכדורגל בליגות הנמוכות חזרה לפעילות מבצעית לפני כשלושה וחצי שבועות, אחרי חודשיים וחצי של פגרה. קבוצה שתופסת נתח נכבד מפינת “השגרירים” שלנו – הפינה שעוקבת אחר מאמני וכדורגלני הגליל העליון והגולן, המשחקים מחוץ לגבולות הגזרה, היא הפועל כרמיאל – מוליכת בית א’ של מחוז צפון א’ בליגה ב’, שעלתה לליגה זו עונה לאחר תקומתה. בהפועל כרמיאל משחקים החלוץ ארד אלבז (28) מקרית שמונה, שחקן הכנף הצפתי – סהר דהאן (32) והקשר האחורי – אהוד מערבי (29), בו בחרנו לתואר “ספורטאי החודש”. אהוד מערבי בדרך כלל רגיל לתקל את שחקני הקבוצות היריבות, אך בחודש האחרון גם כבש שני שערים והוסיף בישול למאזנו. מערבי בימים אלה מחלים ממתיחה בשריר וביום שני הוא נעדר ממשחקה החשוב של הקבוצה מול צעירי כפר כנא – שניצלה זאת עד תום וניצחה 1:5 ונצמדה לכרמיאל בפסגת הבית.

אהוד מערבי גדל במחלקת הנוער של עירוני קרית שמונה ושיחק כקשר אחורי וכבלם. בעונת האליפות נכלל בסגל הקבוצה הבוגרת לצד היותו כחריג גיל בקבוצת הנוער, שנאבקה על חייה בליגת העל תחת הדרכתו של ברק בכר. מערבי הוערך מאוד ע”י רן בן שמעון, שסימן אותו כפוטנציאל גדול לעתיד, אך מערבי אחרי עונה אחת מלאה בקבוצת הבוגרים של קרית שמונה החל לנדוד ברחבי קבוצות בצפון, מהפועל עפולה מהליגה הלאומית, דרך מ.ס כרמיאל ועירוני טבריה מליגה א’ – ממנה הגיח לתקופה קצרה לעירוני נשר מהליגה הלאומית. בעונה שעברה שיחק בהפועל מגדל העמק עד לנקודת הסיום של הליגה.

בשונה מהרבה כדורגלנים בליגות השונות, אהוד מערבי כבר לאחר סיום השירות הצבאי החליט שאינו יבסס את ההווה והעתיד הכלכלי שלו על כדורגל. מערבי פתח שניצלייה בחצור ובהמשך פתח סניף נוסף, עד אשר מכר את עסקים אלה. בשנים האחרונות למד את מקצועות הביטוח ובתקופה האחרונה החל לעשות את צעדיו הראשונים בתחום כמנהל תיקי לקוחות ופתרונות ביטוח מטעם חברת “הפניקס”. במקביל, מערבי מוצא את עצמו מעורה גם בצד הפוליטי, כחבר סניף הליכוד בחצור ואף הספיק להתמודד על מקום במועצת היישוב. בסופ”ש שעבר נשא לאישה את קורל פדלון, שנתיים בדיוק לאחר הצעת הנישואין – וזאת לאחר דחיית החתונה בשנה האחרונה בשל הקורונה. מכאן נמשיך לראיון שערכנו עמו.

אהוד, ציפית לחזור בכזו סערה למגרשים?

“בתור שחקן דפנסיבי לכבוש שני שערים ולבשל באותו חודש, זה לא דבר שקרה לי מעולם. הרגשה כייפית וטובה, בייחוד שזה עזר לקבוצה לנצח משחקים. זה היה מושלם, אם לא תוצר לוואי של פציעה, שמנעה ממני לשחק בשני המשחקים האחרונים, אבל אני מקבל הכל באהבה. האמת שהרגע הכי מרגש שהיה לי העונה, היה בטקס ההוקרה שעשינו לזכרו של אילן סויסה ז”ל, שנפטר לפני 10 חודשים מסרטן. אילן היה סמל בכדורגל בכרמיאל – שחקן, מנהל ומאמן במ.ס כרמיאל-צפת. שיחקתי יחד איתו ושיחקתי תחתיו גם בכרמיאל וגם בטבריה, הוא היה אדם מאוד קרוב ויקר לי ומאוד עצוב שהמחלה הארורה קטעה את חייו בגיל צעיר כל כך”.

חזרתם לשחק אחרי תקופה ארוכה של פגרה. מה המחיר שאתם הכדורגלנים משלמים על כך?

“זה מאוד לא פשוט המצב הזה. בשונה מקבוצות בוגרים בליגות הבכירות, שחזרו בשלב מוקדם להתאמן וחזרו גם לליגות ויש להן מעטפת נרחבת יותר כדי להתאמן בתקופת סגרים, בליגות הנמוכות אין לנו את כל אלה. חזרנו אחרי תשעה חודשים לשחק ואחרי זמן קצר הגיע סגר של עוד חודשיים וחצי, כך שלא שיחקנו שנה בצורה סדירה. שחקנים אצלנו השתדלו לשמור על כושר וחזרנו טוב, אבל אין ספק שכולם חשופים הרבה יותר לפציעות, יש הרבה יותר רגישויות וסיכונים לשחקנים בליגות האלה. כולם משתדלים להישמר כמה שהם יכולים”.

את רוב הקריירה הבוגרת שלך עשית בליגה א’ ונחשבת לשחקן מוביל בליגה. מה גרם לך לרדת לליגה ב’?

“עברתי המון בשנים האלה, אבל מה שהיה חסר לי זה להשתייך למועדון מסודר. שיחקתי בקבוצות, לא במועדונים. יש הבדל ענק. בכרמיאל בונים מועדון עם קבוצת בוגרים ונותנים דגש למחלקת הנוער, כי המטרה היא שיהיה כאן מועדון ושקבוצת הבוגרים תוכל להישען על שחקני בית בעתיד. ברוב המקומות האחרים, הדגש הוא בעיקר על קבוצת הבוגרים וחיים מהרגע להרגע. אני שיחקתי בגירסה הקודמת של המועדון בכרמיאל, כך שיש לי מקום בלב לעיר הזו. כשהגיע מפניה מכרמיאל ופגשתי את ראש העיר, משה קוניסקי, היו”ר עומרי דרור, המנהל המקצועי אושרי לוי – שלמרבה ההפתעה, למרות שצמחנו באותו יישוב לא הכרנו קודם, התרשמתי מאוד לטובה והבנתי שיש כאן כוונה ליצור משהו יציב לטווח ארוך. העדפתי לחתום לשלוש שנים בכרמיאל, גם אם זה אומר תמורת הצעה כספית פחות גבוהה מהצעות אחרות שהיו לי, כי אני באמת רוצה להיות חלק מהתקומה והבניה המחודשת של הכדורגל בכרמיאל. אני שמח על ההחלטה שלקחתי. חזרתי לשתף פעולה עם חברים טובים מהעבר, ששיחקתי לצידם, כמו סהר דהאן, ארד אלבז, נתן נודלמן, מידן שטיינברג ואחרים. יש לנו קבוצה טובה ומאוזנת, יש שילוב מצוין בין צעירים רעבים לותיקים מנוסים, מאמן מצוין ושאפתן בדמותו של לירון יגר, ניהול ברמה גבוהה. בהחלט מרגיש בבית”.

לקחת החלטה מאוד לא שגרתית כבר מתחילת קריירת המשחק הבוגרת שלך, לא להתבסס על הכדורגל כמקור ההכנסה היחיד. מה הביא אותך לנהוג כך?

“כולם צריכים להבין – החלום לעשות קריירה מפוארת הוא חשוב, אני בעד, אבל גם צריך לזכור – שעם כמה  שחלום גדול ככל שיהיה וגם אם תגשים אותו, בגיל 34-35 החלום מסתיים. המציאות היא, שחלק ניכר מהשחקנים בכל הדרגים שפרשו ממשחק, התקשו למצוא את עצמם בעולם שמחוץ לכדורגל. רק מי שהצליח לדעת לנתב את עצמו נכון מבחינת התנהלות כספית, הצליח להבטיח את עצמו לשנים הבאות.  אני לא רציתי ולא רוצה להיות במקום הזה, לכן הלכתי בנתיב שונה. אני שלם עם כל ההחלטות שעשיתי, למרות שבדיעבד יכול להיות שיש דברים שהייתי צריך לעשות אחרת. אני מעריך מאוד את היוזמה של עומרי אפק – שרתם את האקדמית אונו ליצור אפיק של לימוד תואר בחינוך וחברה לספורטאים. זה דבר מאוד חשוב, פותח אפיקי מחשבה ונותן כיוון ליום שאחרי הפרישה”.

לא הצהירו אצלכם על עליית ליגה, אך לאור הפתיחה הטובה של העונה, אפשר להגיד שעם האוכל בא התיאבון?

“עליית ליגה – זאת לא הייתה מטרה ראשונית. המטרה הייתה להתבסס בליגה ולבנות בסיס לשנים הבאות. פתחנו בצורה טובה את העונה, אז כמובן שאנחנו רוצים להגיע לפלייאוף העליון – להיות אחת משתי הקבוצות, שימשיכו לבית הגמר של הליגה – ומשם הכל פתוח. כדי שזה יקרה יש לנו עוד הרבה עבודה להשקיע. הלוואי ונצליח עוד העונה לעלות לליגה א’, מגיע לאנשים היקרים שיש במועדון הזה וזה גם טוב שליגה א’ תזכה במועדון עם ניהול מסודר”.