מאמנת הכושר ירדן עזרן-הורביץ עושה חיל באימון כושר למגוון רחב של אוכלוסיות ומוצאת בספורט אנרגיות עצומות. שמחים להעניק לה את תואר “מאמנת החודש”.
פינת “מאמני החודש” שלנו מפרגנת לרוב למאמנים מהספורט התחרותי, אך מעת לעת אנחנו מוצאים גם את הזמן ואת המקום לפרגן למאמנים ומאמנות, מוכשרים ומוכשרות, שמביאים הרבה ערך מוסף להרבה אנשים מבלי שהמדד יהיה מדליות או גביעים. היום אנו שמחים לפרגן לירדן עזרן-הורביץ (31), בת מושב אודם שבגולן, הנשואה לסהר הורביץ – מדריך קראטה וספורטאי פעיל ב”אקדמיה למיוזיק פורם” בקיבוץ דפנה. ירדן הורביץ עושה חיל בתחום האימון, הן כמאמנת במועדון הכושר של מתנ”ס מבואות חרמון – שם היא מאמנת מתאמנים ומתאמנות מרקעים שונים, הן כמאמנת של בעלי מוגבלויות המשתייכים לפעילות תחת עמותת “נגישות ישראל”. לאחר שסיימה בהצלחה תואר בחינוך גופני, בימים אלה מסיימת תעודת הוראה לפני סטז’ והשתלבות במערכת החינוך. ברשותה של ירדן הורביץ תעודות הסמכה להדרכה באימון כושר קבוצתי ואישי, הדרכת פילאטיס ואימון TRX.
ירדן, מה הביא אותך לחיבור כל כך עמוק עם הספורט?
“זה מתחיל עוד בילדות, כשאובחנתי כבעלת ADHD ודיסלקציה. היה לי קשה עם מסגרות והייתה קשה ליה ההתמודדות בבית הספר עם ציונים. הרגשתי קושי גדול בין היכולות שלי לבין מה שאני יכולה להראות על במבחן התוצאה. מצאתי מפלט טוב בתיאטרון ואחרי זה נוצר החיבור לספורט. אלה היו מסגרות שהרגשתי שאני יכולה להראות את היכולות שלי על הצד הטוב ביותר. בתיאטרון מאוד הרגשתי בנוח לדבר לאנשים, להיכנס לדמויות, להציג כל מיני דברים. כילדה הייתי מאוד ביישנית, היה פער בין ירדן שעל הבמה לירדן של החיים הרגילים. מצאתי את עצמי מתחברת לקראטה משך 3 שנים, בדיעבד גיליתי שגם הייתי באותה פעילות עם סהר בעלי. הספורט נתן לי המון, אבל כשזה הגיע לצד התחרותי נרתעתי והפסקתי והמשכתי לכיוונים אחרים לא תחרותיים. הספורט עזר לי לשמור על איזון, מצב רוח, התנהלות יומיומית, עוזר להגביר את הביטחון ואת האמונה”.
איך נוצר החיבור שלך עם עולם האימון וההדרכה?
“בשירות הצבאי הייתי מורה חיילת וגרתי בעיר יהוד במרכז הארץ. עסקתי בהדרכה של נוער בסיכון ונערי מכ”מ. חזרתי מהרעש של המרכז לשקט של הגולן. עבורי זה היה מעבר חד. לא התחברתי כל כך לקצב המהיר של מרכז הארץ, אבל בגולן הרגיש לה שקט ואיטי מדי ולכן עברתי לעמק החולה. התחנה הראשונה הייתה מגורים בקיבוץ עמיר ועבודה במפעל חוליות בקיבוץ שדה נחמיה, שם הכרתי לפני תשע שנים את סהר, בעלי מזה קרוב לשנתיים. בעמק יש אווירה טובה של ספורט. בנוסף, החיבור של סהר לספורט עזר לי להיסגר על היעוד שלי והתחלתי ללמוד ולהתפתח בתחומים שונים וככל שנכנסתי יותר לעולם הזה של הדרכה התיאבון גבר ללמוד עוד ולהרחיב את הפעילות”.
את מאמנת בשנים האחרונות במועדון הכושר של מתנ”ס מבואות חרמון. לאיזה כיוונים את פונה שם?
“אני מאמנת חדר כושר במתנ”ס במרכז ההידרותרפי, שמיועד לאוכלוסיה רגילה וגם לאוכלוסיה בעלת מוגבלות. אני מדריכת סטודיו, מאמנת פילאטיס ומאמנת אישית. אני מאוד אוהבת לגעת בקהל מגוון. אני לא הולכת על קו אחד של אימון. אני מאוד אוהבת ללמוד על אנשים. אני לא נרתעת ממגבלות של מתאמנים, זה רק מאתגר אותי יותר לתת מעצמי במטרה לראות אותם מצליחים להפתיע את עצמם. יש לי מתאמנת שהיא בעלת רפיון שרירים, שהחלה את הפעילות עם קשיים קוארדינטיבים ומוטורים ועם הזמן הצליחה לעשות הרבה פעולות שהיא לא הייתה מסוגלת. מדהים לראות את החיוך והאושר שזה עושה לאדם. זו הוכחה שכולם יכולים לעשות ספורט, מעלה את הביטחון העצמי. יש לי מתאמנת עם תסמונת התעלפות, היא בין המתאמנות הטובות ביותר שלי, עושה תרגילי רגליים במספר רחב של עצימויות, היא מצליחה לרוץ. המתאמן הוותיק ביותר שלי, איש מדהים בן 60 שהתאפיין בחוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך. למדתי אותו עם השנים והגענו למצב שהוא מתאמן במכון, מתקשר עם אנשים, יודע להביע את עצמו מבחינה מילולית וספורטיבית. אנשים כאלה נותנים לי את הכח לעשייה. בתקופת הסגרים שמרתי על קשר עם כל המתאמנים האישיים בעבודה מרחוק, תוכניות מעקב, קשר טלפוני רצוף הכולל שיחה אחת לשבוע לתיאום ציפיות ולתמיכה”.
בחודשים האחרונים התחלת לעבוד עם בעלי מוגבלויות המשתייכים לפעילות של עמותת “נגישות ישראל”. מה תוכלי לספר על הפעילות הזו?
“המרחב לחיים עצמאיים בגליל פועל תחת עמותת נגישות ישראל, ובו משתתפים רבים מהגליל והגולן. העמותה פועלת לקידום הנגישות, שיפור איכות החיים של אנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה. בין חברי המרחב אנשים עם מוגבלות פיזית, מוגבלות חושית, אנשים עם לקות ראייה ועיוורים, מוגבלות שכלית התפתחותית ומתמודדי נפש. יש לי הזכות להשתלב בתוכנית “זזים בזום” – קבוצה חדשה במרחב לחיים עצמאיים בגליל. אמנם אנחנו רחוקים – אבל ביחד על המסך, מתאמנים ולא מוותרים לעצמנו. המטרה העיקרית של אימונים אלה היא לשפר את הפעילות היומיומית של כל אחד מהמשתתפים. אני מתאימה את השיעורים והתרגילים לרמת הקושי הנכונה לכל אדם, עובדת על טווחי תנועה, שיווי משקל, קואורדינציה, חיזוק ויצבה נכונה. כל אימון מונה כ-45 דקות ואין צורך בציוד ספורט מיוחד, כדי לקחת חלק בפעילות. כיף לראות שיש מצטרפים חדשים ועוד יותר כיף לראות את העזרה ההדדית של המתאמנים אלה לאלה. פשוט מדהים לראות את הרצינות ואת הביצועים של המתאמנים והמתאמנות, גם אם זה דרך מסך. אני מחכה לרגע שבו אוכל לראות אותם בלי תיווך של מסכים”.
איך הספורט מתמזג אל תוך הזוגיות של סהר ושלך?
“הספורט הוא גורם מרכזי בחיבור שלנו. אנחנו כבר 9 שנים יחד, גרנו בתחילה בקיבוץ שדה נחמיה, עברנו לקרית שמונה ובשנה האחרונה גרים בבקתת עץ קסומה בכפר יובל. אנחנו מאוד אוהבים טבע ומאוד אוהבים שקט, זה יוצר מרחב מדהים לפעילות ספורטיבית. שנינו מתאמנים המון ביחד ולחוד. יש לנו הבנה לצורך הזה ולזמן שדרוש לכך. אנחנו מתאמנים יחד בתכנון מראש, אבל הרבה פעמים גם בספונטניות. שנינו חיים ונושמים ספורט, קל לנו לדרבן אחד את השניה. אין ספק שהספורט תורם המון לזוגיות שלנו ולעוד הרבה זוגות ואני באמת ממליצה מניסיון אישי לעשות ספורט ביחד, זה עוזר לשדרג את הזוגיות, את האינטרקציה ואת האנרגיות”.
מה השאיפות שלך להמשך הדרך?
“אני מקווה מאוד שמשבר הקורונה יחלוף ושאוכל לחזור לאמן במבואות חרמון את המתאמנים והמתאמנות המדהימים והמדהימות שלי, שאליהם מאוד התגעגעתי. שואפת להמשיך בפעילות עם הקבוצה המדהימה של “נגישות ישראל”. בנוסף, בשנת הלימודים הבאה אני אעשה סטז’ ואתחיל ללמד. מאוד פחדתי ללמוד והיום אני מאוד אוהבת ללמד. המטרה שלי היא להנחיל לילדים ולבני נוער “האני מאמין שלי”, אני מקווה ומאמינה שאצליח להנחיל להם את הערך המוסף שהספורט נותן לחיים. מאוד מעניין אותי להתפתח בתחום הספורט ההידרותרפי”.
