שמעון ניקי עשור, בן קרית שמונה, על מאמן הכדורסל שהטביע בו חותם עמוק
סמל עמוס בוקובזה ז”ל, בן קרית שמונה, נהרג במלחמת יום הכיפורים לפני 50 שנה בקרבות הבלימה ברמת הגולן. ב-11 באוקטובר 1973 סמוך לחאן ארנבה. החלל שהותיר בליבי עמוס ליווה אותי המון שנים. בימים אלה, בהם פוליטיקאים מחפשים “משילות” כוח וכבוד. אני יודע שאנחנו משוועים ל”מנהיגות” לא למשילות.
“אם אתה רוצה להנהיג אנשים לניצחון – אתה צריך לאהוב אותם. אי אפשר להנהיג בלי להעריך את הקבוצה שאתה מנהיג” אמר לי עמוס בוקובזה, בעת שמינה אותי לרכז – קפטן קבוצת הכדורסל של בית ספר “המגינים” בקרית שמונה.
הייתי השחקן הכי נמוך בקבוצה, לא הכי מהיר וגם לא הכי חזק פיזית אך החסרונות האלה הכריחו אותי למצוא פתרונות יצירתיים ולהתאמן במשך שעות רבות במגרש. פיתחתי קליעת וו שהוציאה מהכלים את יריביי וכאדם שמאלי (איטר יד ימיני) הייתה לי מסירה מאחורי הגב שתמיד הפתיעה את היריב והותירה בעיקר את חבר ילדותי נפתלי לבד מול הסל. “יצירתיות ואהבה” אמר לי עמוס בוקובזה “המאמן” בעת שהעניק לי לכבוד בר המצווה ספר על מנהיגותו של צ’רצ’יל.
בוקובזה, לא היה מאמן כדורסל אלא “קאוצ’ר” במובן האמריקני – הוא לא לימד אותנו רק את יסודות הכדורסל – הוא לימד אותנו להיות בני אדם. אף שלא אהבתי להנהיג – הוא ראה בי מנהיג של הקבוצה. “מנהיגות, זה לא הדרגה או התפקיד – אלא האמון והערכה שרוחשים לך חברי הקבוצה” אמר. המוטו הזה ליווה אותי בחיים, כמעט מעולם לא נזקקתי לדרגה הצבאית, לתואר אקדמי וגם לא לתפקיד “העורך” – כדי להגדיר את הזהות שלי ולהוביל אנשים להישגים וגם לכישלונות. “כישלונות הם המדרגות שאיתם אתה עולה לפודיום כמנצח”, אמר בוקובזה המאמן והוסיף: “כמו בשחייה תמשיך להניע את הידיים והרגליים גם כשהמים מאיימים להטביע אותך. אם תמשיך להניע אותם לא תטבע – אלא תלמד לשחות”.
50 שנים אחרי מותו אני זוכר את עמוס בוקובזה – הוא היה מאמן הכדורסל שלי רק מספר חודשים – עד שנהרג במלחמה. אבל המורשת שלו נמצאת ב”תיק האישי” של חיי וכנראה בחייהם של עוד הרבה אנשים.
בתמונה עמוס בוקובזה ז”להקבוצה בתמונה היא דווקא מבית ספר אחר שגם בו אימן עמוס. בתמונה חברים כמו: אלי שומר, עופר יוסף, יהודה סבן, יונה פרטוק, עופר יונה.
למאמר לזכרו של סמל עמוס בוקובזה ז”ל באתר יזכור, לחצו כאן
