הצביון המקומי הדל של עירוני קרית שמונה גם בליגה הלאומית הוא הוכחה, שבמועדון לא באמת רואים חשיבות בקידום שחקני בית
לפני פחות משלושה חודשים עירוני קרית שמונה נפרדה מליגת העל אחרי 13 שנים ברצף, שבהן הגיעה להישגים היסטוריים, היוותה מקפצה לשחקנים ישראלים וזרים, אך במקביל גם הצטיירה ככזו שאינה סופרת ברצינות שחקני הבית תושבי העיר. כמעט בכל עונה היה שחקן תושב העיר בסגל, שאיכשהו היה זה ששיחק הכי מעט, אם בכלל, מה שהתפרש אצל רבים מאוהדי הכדורגל, שהעיר קרית שמונה זו שממנה צמחו טניסאי (דודי סלע), כדורסלן (יוגב אוחיון) ומחליק קרח (ולד ביקאנוב) מהטופ של הטופ – היא לא כזו שמסוגלת להצמיח ספורטאי מוכשר בענף שהוא הכי פופולרי בעולם ובפרט בעיר. כמובן שלאורך השנים הרבה מאוד אנשים התרחקו מהקבוצה בגלל המדיניות הזו, היו גם כאלה שייחלו לירידת ליגה בתקווה לראות את הגישה משתנה.
אתמול החלה הקבוצה פרק בליגה הלאומית במשחק גביע הטוטו מול איחוד בני שפרעם, כשבסגלה רק שחקן אחד שורשי בן העיר, יאיר מרדכי – מבשל שער הניצחון, שעלה מהספסל. מה עם אחרים שכבר הטביעו חותם בליגה הלאומית כמו אלון בוזורגי ונאור עבודי? אחרים שבסכנת הליכה לאיבוד בליגה א’ המצחינה מתופעות לא ספורטיביות כמו טל ויגדרוביץ’, ישי בוזורגי, רון פרץ, רועי בן דוד? מה עם כישרונות מחוץ לעיר, שעשו את מיטב שנותיהם במחלקת הנוער וישחקו העונה בליגה הלאומית כמו שחף ספיר, עבדאללה חליחל ואמיר רוסתום לדוגמא? כנראה שזה לא מעניין אף אחד. אם מישהו במערכת חי בסרט, שנבנתה איזו קבוצת גלקטיקוס, שתחזור בקלות לליגת העל, כדאי לו לרדת לקרקע המציאות. בליגה הלאומית החיים לא קלים ולא פשוטים. הפועל באר שבע בעבר הרחוק ובני יהודה בעבר הקרוב השקיעו סכומי עתק כדי לשוב לליגה הבכירה, וכשלו במשימה. החיים בליגה הלאומית רחוקים מלהיות קלים.
אז נכון, לאורך השנים עלו הרבה שחקנים מקבוצת הנוער של קרית שמונה לבוגרים והיו גם כאלה שהשתלבו בהצלחה, יש גם סיפורי הצלחה של שחקנים מהסביבה הקרובה שהגיעו ליעדים מובחרים כמו דני עמוס, אדריאן רוצ’ט, וויאם עמאשה, אורי דהן, עידן נחמיאס ורותם חטואל, אך כאלה עם שורשים עמוקים תושבי העיר, שהשתלבו בהצלחה לאורך זמן – זה כבוד ששמור רק לבני בן זקן. שחקנים כישרוניים, שבגילאים הצעירים עוררו ביקוש גם במועדונים גדולים כמו בר הלל, אופיר טקיאר, ארד אלבז ולירון אלימלך, הלכו לאיבוד גם הם. לא נשכח את קובי בן חמו, “גרזן” אמיתי, שכבר הגיע לליגת העל והצטיין בה עם הפועל אשקלון. קרית שמונה הפסידה הרבה מאוד מזה שלא פעלה במדיניות של טיפוח כח מקומי – הן בכמות הקהל והן כספית, כי ברור לכל, ששחקן ביתי הרבה יותר זול מבחינת עלויות (שכר, דירה, רכב) מאשר שחקן שמגיע מבחוץ – שבהרבה מקרים נדרש גם סכום השאלה או רכישה של כרטיס השחקן שלו.
שאיש לא יבין אחרת, עירוני קרית שמונה לא יכולה להתבסס אך ורק על שחקני בית – וברור שגם לא כל מי שגדל במועדון שווה מקום בקבוצת הבוגרים. חיזוקים מבחוץ נדרשים גם בקבוצת הבוגרים וגם בקבוצת הנוער, כדי להשתלב בצורה טובה בליגות. עם זאת, כשהמועדון יוצר קונספט שבו קבוצות הבוגרים והנוער הן ליגיון זרים, תוצר הלוואי של זה הוא מאוד ברור: אדישות מצד הקהל במקרה הטוב, סלידה במקרה הרע. האם בשביל זה קיים המועדון? מה כל כך מספק להיות מועדון עם קבוצת בוגרים וקבוצת נוער בליגת העל, כשהקהילה ברובה לא חשה הזדהות עם קבוצות המועדון?
זה יפה ונחמד לנפנף במחירי מנויים זולים וכניסה חינם למשחקים מעת לעת, זה מבורך לקיים הפנינג אוהדים לפני משחק, טקס הצדעה לשחקן עבר לפני משחק (גם בזה לא הייתה התמדה), לשלוח נציגות שחקנים לפעילויות בקהילה, אבל כל אלה הם לא תחליף למה שקהל כמהה לו – תוצרת מקומית על כר הדשא. היו ימים שהמועדון הזה שידר חמימות ואווירה של בית, אך מאז הזכייה באליפות ההיסטורית זה מרגיש כל כך שונה – וחבל.
