רוגבי: עלתה על הגל

את פינת “ספורטאית השבוע” שלנו כובשת גליה שופמן (גוצ’), שחקנית קבוצת הנשים של הגליל, שרשמה בכורה מוצלחת בסגל נבחרת הנשים במשחקי אליפות אירופה

נבחרת הנשים של ישראל שבה בשבוע שעבר מהחלק השני של אליפות אירופה דרג 2, שנערכה בהונגריה. הנבחרת הישראלית הצליחה לשמור על מקומה בדרג 2, כששותפות בכירות להצלחה הן הנציגות של מחזיקת גביע המדינה – מועדון רוגבי גליל עליון: קמאר חלבי – שהצטיינה עם מחצית מהטריים שעשתה הנבחרת,מיכל להק, אמה ליפשיץ ופרח איתיאל – שהיו שותפות גם לחלק הראשון של האליפות, שנערכה בקרואטיה. הפעם הצטרפה למסע גם גליה שופמן (ג’וצ), שזכתה לערוך פרמיירה בנבחרת.

גליה שופמן, בת 36 מכפר סאלד, שהגיעה צפונה מקרית עקרון שבשפלה, עובדת למחייתה כביולוגית, מורה במרכז למחוננית בתל חי ועושה חוגי מבוכים ודרקונים לילדים ונוער. לה אנו מעניקים את תואר “ספורטאית השבוע”, זאת לאחר שבמועדון רוגבי גליל עליון לא חסכו בשבחים אודותיה: “גוצ’ שלנו מביאה איתה אנרגיות טובות, הרבה יכולות ואנחנו שמחים שגם בנבחרת זכו להרוויח מנוכוחתה. מדובר בדמות מאוד חשובה וחיובית לקבוצה שלנו”.

מה הביא אותך לגליל ואיך התאקלמת כאן?

“אני בגליל 11 שנים. הגעתי לפה כי רציתי לעזוב את המרכז. היתה לי חברה שלמדה בתל חי וגרה במנרה. היא חיפשה שותפה וכך עברתי לגור איתה. מאז אני מאוהבת בצפון, כל כך יפה ושלו פה”.

גליה, מה הביא אותך לענף הרוגבי?

“לפני הרבה שנים ראיתי דוכן של הרוגבי במכללה ושקלתי ללכת לנסות, אבל בסוף לא הלכתי. במהלך השנים הבאות הרוגבי פשוט הקיף אותי מכל כיוון – שכנים, חברים, בנות מהלימודים, חברות מחוגים – כולם דיברו על הרוגבי. בסוף לא היתה לי ברירה. מיכל להק, שהייתה הקפטנית שלנו העונה, התקשרה אלי ואמרה לי שבדיוק המתחילה עונה חדשה והזמינה אותי לאימון. ידעתי שאני באה כדי להתחיל, לא כדי לנסות. איכשהו הרגשתי שזה הספורט בשבילי ומאז אני בסיפור הזה”.

איך עבר עליך המסע עם הנבחרת? מה את לוקחת ממנו?

“המסע התחיל כשוק. זאת היתה הפעם הראשונה שלי באליפות אירופה ולא ידעתי למה לצפות, כמה אשחק, באיזו רמה יהיו הקבוצות האחרות… לאט לאט נרגעתי והבנתי שהכל לא כל כך שונה ממש שאני מכירה. אני כבר שיחקתי בעשרות טורנירים, אני נמצאת עם הקבוצה שאני מכירה, עם הבנות שהתאמנתי איתן, פשוט במקום אחר. כולן עזרו לי להרגיש שייכת ושמגיע לי להיות שם. בסוף הייתי מאוד בטוחה בעצמי וביכולות שלי ושל הקבוצה שלנו לנצח במשחקים! אני יוצאת מזה עם מלא ציפיות והתרגשות לקראת השנה הבאה”. 

 מה הביא אתכן להצלחה הגדולה?

“אני חושבת שמה שהיה הכי משמעותי היא רוח הקרב שהגענו איתה. כל אחת באה לתת את כל מה שיש לה על המגרש! זה ספורט מאוד תובעני ברמה הפיזית והנפשית וכל השחקניות נלחמו בכל הכוח בשביל הקבוצה! אבל לא מספיק שכל אחת תהיה שחקנית רוגבי טובה. כל העבודה שעשינו ביחד באימונים עזרה לגבש אותנו לקבוצה שיודעת לשחק ביחד. רוגבי זה משחק שבו אנחנו חייבות לדעת לעבוד ביחד, להכיר את סגנון המשחק והחוזקות של כל חברות הקבוצה. מתישהו, אם משחקות מספיק ביחד, נוצרת סוג של הבנה אינטואיטיבית וזרימה של הקבוצה. יש לנו עוד המון עבודה, כמובן. זאת היתה עונה קצרה ואני בטוחה שאם היה לנו יותר זמן ביחד היינו מצליחות הרבה”.

איך את מסכמת את העונה הזו ברמה האישית וברמה הקבוצתית?

“העונה בשבילי התחילה עם הרבה קושי ותסכול. הרגשתי שהגעתי לפלאטו, שהפסקתי להשתפר ושלא משנה כמה אני משקיעה אני לא מתקדמת. זה אתגר מעניין בשבילי כי עד כה, בכל עיסוק אחר, כשהייתי מגיעה לנקודה הזאת הייתי עוזבת ומוצאת תחביב חדש. אבל הרוגבי הפך לחלק כל כך גדול מהחיים שלי שלעזוב בכלל לא הייתה אפשרות. חלקתי את הרגשות שלי עם המאמנת נעמי בדיחי ועם הקבוצה וכולן היו מקסימות ותומכות, פירגנו ונתנו לי את הכוח להמשיך גם כשלא האמנתי בעצמי”.

עד כמה הזימון לנבחרת תרם לך לאנרגיות?

“כשהתחילו האימונים של הנבחרת התחלתי ללכת אליהם ונעמה בדיחי חיזקה את הבחירה הזאת ודחפה אותי להמשיך. חשבתי שגם אם בסוף לא אטוס איתן לאליפות אירופה, אני אלמד המון מהאימונים ואת הידע והנסיון הזה אני אוכל לממש במועדון בגליל. העובדה שטסתי עוזרת לי הבין שלפעמים קשה לראות את השינוי בזמן שהוא קורה וצריך להסתכל לאחור וכדי להעריך את המרחק שעברתי. בזכות השאלה הזאת אני רואה עכשיו שלמרות שכל השנה הרגשתי שאני דורכת במקום, עם סיום העונה אני הגעתי למקום שאני יכולה להיות גאה בעצמי. אני מניחה שמאוד קל לשפוט את עצמינו כי אנחנו הרבה יותר טובים בלראות את מה שחסר ולא את מה שקיים וחשוב לקחת צעד אחורה כדי לראות את התמונה הגדולה”.

מה השאיפות שלך להמשך הדרך ברוגבי?

“עוד ועוד רוגבי! קודם כל, אני מתה על הקבוצה שלי בגליל. הן הלב שלי והכי כיף בעולם להיות איתן ולשחק איתן. אני לא נסעתי לעשות דוקטורט באילת כי לא הייתי מסוגלת לעזוב את הקבוצה הזאת.  אני רוצה להמשיך ולשפר את הכושר שלי, את הכוח ואת המהירות. יש לי עוד כל כך הרבה עבודה ברמה האישית שלא קשורה ישירות לרוגבי.  מעבר לזה אני מתכננת להמשיך עם הנבחרת. הבנות שם מקסימות, האימונים ברמה גבוהה ואני מאוד רוצה לראות אותנו לוקחות מקום ראשון באליפות אירופה יום אחד! כיף לי לגלות שגם בגיל 36 אפשר להתקדם בספורט.

באילו ענפי ספורט נוספים את עוסקת ו/את מתעניינת ובאיזו מידה?

“לפני הרוגבי הייתי מטפסת, עשיתי אקרובלנס, קפואירה, ניסיתי ריקוד עמוד… אבל עכשיו הרוגבי האימוני הכושר מסביב לוקחים לי את כל הזמן. אני רצה והולכת לחדר כושר כמעט כל יום. כשתתחיל עונה יהיו עוד שני אימוני רוגבי בשבוע וכשתתחיל הנבחרת יהיו עוד.  אם היה יותר זמן בשבוע, הייתי שמחה לזור לתחומי ספורט שעזבתי בגלל שהתמקדתי ברוגבי”.