הרכז האגדי של הפועל גליל עליון בטור מיוחד הלקוח מספרו “משחק החיים”
רגעים רבים ומיוחדים חוויתי באולם הספורט בכפר בלום, במשך השנים שבהן שיחקתי כדורסל בהפועל גליל עליון. היו רגעים של כאב ואכזבה, לעומת רגעים של ניצחון ושמחה, היו רגעים של קושי ומשברים, ואחריהם רגעים של התעלות ושבירת שיאים. במבט לאחור אני רואה רגע אחד שעולה ומתעלה מעל כולם – הרגע הזה התרחש בעונת 1993/1992 – עונת ה”דובדבנים” המפורסמת, שבה זכינו באליפות היסטורית, עשרים ושלוש שנה אחרי שמכבי תל אביב הייתה היחידה ששלטה בכיפה.
ריגש והפעים אותי מאוד לראות את שלל האוהדים השונים והמגוונים שיושבים ביציע: קיבוצניקים מהצפון, תושבי קרית שמונה, אוהדים עירוניים, מתנדבים מחו”ל שעבדו בקיבוצי הסביבה וקבוצה של חסידי חב”ד ונציגי הרבי מלובביץ’ שבלטו בתוך הקהל. למרות הרקע השונה של הנוכחים, הדעות השונות והפרצופים השונים – כולם שינסו מותניים, שילבו ידיים, שרו ורקדו כאיש אחד בלב אחד. לראשונה בחיי נוכחתי בכוחו המאחד של הכדורסל, ביכולת שלו לקרב וללכד אנשים שעל פניו ביום-יום נראים שונים ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
עד היום\ אותו רגע משמש בשבילי תזכורת ומקור השראה לפוטנציאל האחדות שפועם בנו. עוד אזכה לחוות במהלך שנותיי כשחקן כדורסל רגעי אחדות מעוררי השראה, אבל לצד תחושות ההתעלות והאחווה לא יכולתי שלא לתהות ולשאול – “למה אנחנו צריכים לחכות למשחק כדורסל ולניצחון מכריע, כדי לשנס מותניים ולשלב יחד ידיים? האין לנו די סיבות טובות לנהוגכך ולהתאחד סביב מטרות חשובות ונעלות הרבה יותר?”
לרכישת הספר “משחק החיים”, לחצו כאן
