טור לזכרו של בנימין קנדל ז”ל, בן להבות הבשן, שהלך לעולמו בסופ”ש.
ביני – בנג’י כבר לא סובל. מאז שהשתחרר מהשירות, קצת אחר מלחמת צוק איתן, בנימין התמודד עם מצב רוח דיכאוני שהופיע ללא התראה, כאשר היה מלא חיים וחישב תוכניות לעתיד: אהבה וזוגיות, חינוך ואקולוגיה.
בנימין היה בעל רגישות יוצאת דופן לבני אדם ולבעלי חיים ולמרות שגדל בבית פוליטי לא נמצאה בו שנאה והכעס היחיד היה כנגד אי שוויון, מוסר לקוי וניצול הביאו אותו למחלוקות וסיום עבודות לא פעם.
הוא חי והתנהל בצניעות במלא מובנה: בגדים מיד שניה, שימוש וניצול מזון. גידול אורגני ומיחזור. חלומו היה לחיות בפשטות ולהביא ילד בחוות יחידים, בעיקר בכדי למנוע את “החינוך שאני קבלתי” – של עודף בטכנולוגיה, צבירת רכוש וניצול אדם ומשאבי טבע.
מתחילת הופעת המחלה ישב ימים ולמד את כל מה שקשור למחלות נפש, התופעות, אפשרויות הטיפול, התרופות והשפעתן וניסויים קליניים חדשים ודרכים אלטרנטיביות. היה בעל ידע רב – דבר שהביא לעימותים עם רופאיו, אך היה משתף אותנו בכל, מתייעץ ופתוח, נכון לאשפוזים ושיקום. למרבה הצער ולא אחת התייאש כאשר התוצאה המקווה לא הגיעה.
ליווינו אותו באהבה גדולה ובדאגה רבה לכל המקומות בהם בחר לנסות להביא רגיעה לנפשו. תקצר היריעה להודות למטפלות יעל ובתיה, לעומרי ולכל אנשי כפר איזון. לצוותי המחלקות לבריאות הנפש בביה”ח זיו, שער מנשה, מזור, איכילוב ושלוותה שראויים להרבה יותר על מסירותם. לנטליה וצוות דיור מוגן כ”ס.
אתמול בחר לשים קץ לסבל.
