בכושר ובאושר

כבר 23 שנים ש”האקדמיה לקראטה” בקיבוץ דפנה היא בית לסהר הורביץ – שכובש את פינת “מאמן החודש” שלנו, בזכות תרומתו החשובה להצלחת האקדמיה.

במועדוני ספורט בענפי הכדור מקובל ששחקני עבר משתלבים בתפקידי ניהול ואימון במחלקת הנוער ובקבוצת הבוגרים. בעולם אומנויות הלחימה, זה שונה. לסנסאיי מורן קויפמן, שהקימה בשנת 1999 את ה”אקדמיה לקראטה“, יש עמוד תווך לצידה לאורך כל השנים האלה, סהר הורביץ – בן 31 מכפר יובל, בן קיבוץ שדה נחמיה, שנשוי באושר לירדן – מאמנת כושר מוכשרת, שבפברואר 2021 כבשה את פינת “מאמנת החודש” שלנו. סהר הורביץ היה למעשה החניך הראשון שנקלט בשורות האקדמיה לקראטה, כשהיה ילד סקרן ופעלתן בן 8, שהחל את דרכו בחוגי הקראטה ועד שהגיע כשבגר לחגורה שחורה דאן 3. עוד כשהיה נער סהר הורביץ סייע למורן קויפמן בעזרה באימונים לקבוצות הצעירות, אך בעשור האחרון, לאחר שחרורו משירות צבאי קרבי, לקח כמה צעדים קדימה את תחום האימון, עבר הכשרות מקיפות באימון קיקבוקסינג וכושר בסוגים שונים, והחל להשתלב בצוות האימון בתחומי הקיקבוקסינג, קראטה ונינג’ה. במקביל, מעביר אימוני קיקובקסינג, אימונים אישיים ואימונים פונקציונליים בעוד שני מועדוני כושר בגליל העליון ומלמד הגנה עצמית בבית הספר עמק החולה.

את סהר הורביץ אירחנו מספר פעמים בפינות הספורטאים המצטיינים שלנו, אך הפעם הוא כובש בגדול את פינת “מאמן החודש” שלנו. מורן קויפמן משבחת ומפרגנת: “סהר מתאמן אצלי משנת 99, הוא התלמיד הבכיר הראשון שלי שהגיע עד דרגת דאן 3. סהר עובד במקצועיות ובמסירות רבה, אהוב מאוד על התלמידים והתלמידות, נמצא לצידי במבחני סמינר הקראטה שאנו עורכים לחניכי וחניכות האקדמיה בפסח ובחופש הגדול. סהר הוא יד ימיני, כמו משפחה בשבילי. אנחנו הולכים כל כך הרבה שנים יחד ואני מאושרת מכך. אני מאחלת לו בהצלחה בכל מה שהוא עושה בתחום, הצלחה וים של אהבה עם ירדן המדהימה”. כעת, נעבור לריאיון שקיימנו עם סהר הורביץ.

מה סוד ההתמדה שלך לאורך כל כך הרבה שנים בקראטה?

אני פשוט אוהב את זה. אני מאמין שהיישום של הקראטה לא בא לידי ביטוי בכמה טוב אתה יודע להגן על עצמך כמו שהרבה נוטים לחשוב. אלא, באימוץ של אורך חיים מסוים. חלק בפן הפיזי וחלק בפן הפילוסופי. ככל שלמדתי יותר לעומק על הקראטה כך ההבנה שלי התגבשה לגבי סוג המאמן שאני שואף להיות. כחלק מלימודי התואר שלי בחינוך ופסיכולוגיה כתבתי שני סמינריונים על הקראטה והשפעותיו החינוכיות והפסיכולוגיות על המתאמנים. אפילו בזמן שהייתי סטודנט, המשכתי לחקור את תחום אומנויות הלחימה מזוויות שונות. חשוב לי לציין שכיום אני פחות מתאמן בקראטה, בשנים האחרונות אני מאוד ממוקד בתחום הקיקבוקס – שהוא סוג של אינטרפטציה של אומנויות הלחימה לספורט תחרותי שמאגד מספר רב של סגנונות לכדי תחרות בזירה אחת עם חוקים משותפים. הצבתי לעצמי מטרות שונות לתקופה הנוכחית, אבל אני בטוח שאחזור ללמד ולהתאמן בקראטה בהמשך הדרך”.

מה הביא אותך לעולם ההדרכה?

“כתלמיד ותיק אצל מורן הייתי עוזר לה להעביר שיעורים לתלמידים האחרים. כבר בתור נער היה לי ניסיון בהעברת הידע בשיעורים, עמידה מול קהל והדרכה. כשהשתחררתי מהצבא המאמנת שלי (מורן) נכנסה להריון וביקשה ממני לתפוס את מקומה. ראיתי בכך שליחות והסכמתי. החזקתי את “המושכות” של האקדמיה שלה ודאגתי שיהיה לתלמידים מקום להגיע ולהמשיך להתאמן בו, אז גיליתי כמה אני אוהב ללמד את הקראטה ובכלל להיות במקום הזה של המאמן. רק שעדיין לא עלתה בי המחשבה להמשיך בתחום במידה שאני מעורב בו כיום”.

באיזה גיל ידעת שתלך לעולם האימון וההדרכה?

 “בערך בגיל 26 התחלתי באמת להפנים שאני אוהב את זה ורוצה שזה יהיה חלק מחיי. אבל ההבנה שלי הלכה והתגבשה תוך כדי הדרך. ההצלחות שהרגשתי עם המתאמנים שהגיעו אלי היוו עבורי אסמכתא להיותי מאמן טוב. וככה זה גם היום. אם לא הייתי מרגיש שאני עובר איזשהו תהליך בעצמי יחד עם המתאמנים שלי, לא הייתי מוצא שום עניין בתחום ההדרכה ומהר מאוד הייתי מוצא את עצמי משנה כיוון. אבל העובדה שאני עובר כל כך הרבה תהליכים בעצמי, משאירה את הצורך להמשיך וללמוד עוד איך להיות מאמן טוב יותר”.

מה ה”אני מאמין שלך” באימון? על מה אתה שם דגש באימונים?

“זאת שאלה מאוד מורכבת. ה”אני מאמין שלי” כמאמן באופן כללי\ הוא שחשוב ביותר לשמור על כושר כדי לחוות חיים טובים ובריאים יותר, כמובן שיש המון אנשים שלהם קשה מאוד להקדיש לכך חלק מזמנם. חלק מתוך סדר עדיפויות וחלק מתוך חשש של חוסר ידע בתחום. אני מאמין שהתפקיד שלי הוא במידה מסוימת להוות מורה דרך לתוך העולם המופלא הזה של הספורט והכושר. להקנות להם את הידע והכלים לשפר את עצמם ולהגיע למטרות שלהם. חלק בלתי נפרד הוא הפן הפסיכולוגי, לכול אחד ואחת מאתנו יש ההתמודדויות שאיתן הוא מגיע”.

מה השאיפות שלך בתחום האימון?

“אני שואף לעזור למתאמנים להשתמש ולאמץ את הספורט גם ככלי של התמודדות עם קושי בחיי היום-יום, במיוחד בתחום של אומניות הלחימה. בעניין הקראטה, אני מאמין שלצד הקניית הכלים הפרקטיים לצורך הגנה עצמית, חשוב לי לייצר עבורם הפרדה בין הפנטזיה לבין המציאות. אני חושב שהיכולת להגן על עצמך היא למעשה תוצר לוואי של האימונים ולא בהכרח הקו שצריך להנחות אותם. אנסה להסביר, אני מאמין שאדם לא צריך להתאמן באומנויות לחימה מתוך חשש שיותקף מתישהו, אלא מתוך סקרנות, שאיפה ומשיכה לידע ולמסע הזה. אומנות לחימה היא הרבה מעבר להגנה עצמית, היא בעיני משהו הרבה יותר עמוק ושורשי באישיות שלנו. יש לה טקסיות מסוימת, תורה וערכים משלה. מי שיילמד אותה רק כדי להיות אדם חזק יותר למעשה טועם רק חלק ומפספס חלק מאוד גדול מהעוגה”. 

כמה פעמים בשבוע אתה מתאמן? איך אתה מאתגר את עצמך כספורטאי?

אני משתדל מאוד להתאמן כל יום. זה לא ממש מצליח לי השנה בגלל שיש לי המון עבודה (“ברוך השם”), היום אני כבר במקום קצת אחר. אם היית שואל אותי לפני שנה, זה היה גם פעמיים ביום לפעמים… אבל היום אני בעיקר מתמקד בפן של ההוראה ולא ההישגיות שלי אלא של תלמידי. האתגרים שעומדים בפני כספורטאי הם רבים. זה יכול להיות בתחום חדר הכושר, למשל העומסים שאיתם אני מתאמן. או בתחום האימונים בסטודיו, שם אני מנסה להגיע לביצועים טובים שנמדדים יותר בזמן ומספר החזרות. לעיתים יצא לי לעשות קצת קרבות עם המתאמנים שלי באימונים. זה “win win situation” כי הם עושים קרב עם המאמן שלהם ואני נהנה ומתרגל איתם ושנינו עפים על זה ביחד”.

רעייתך מאמנת כושר רבת פעלים. מה המינון שהספורט תופס אצלכם בבית ובחיים? 

“פעם היינו מתאמנים המון יחד, גם השיחות שלנו היו הרבה סביב כושר וספורט. היום רוב האימונים שלנו ביחד הם אימוני ריצה של שעה ביחד, במיוחד בימי שבת או ראשון, פשוט כי אנחנו מאוד עסוקים. אבל, אנחנו מאוד אוהבים להתאמן ביחד והרבה מדברים על זה שנחזור יותר להתאמן ביחד. זאת תחושה נהדרת שיש לך מישהו כל כך קרוב אליך שחולק את זה איתך. גם הרבה מאוד מהחברים שלנו באים מהתחום וזה יוצר אצלנו סוג של מעגל חברתי בנוסף לעיסוק עצמו. יוצא לנו מדי פעם לצאת לריצה יחד ולא להחליף מילה כל הריצה, ועדיין זאת ממש תחושה של עשייה משותפת. כי כשאנחנו רצים לבד זה לא אותו דבר.. אבל אצל שנינו הספורט הוא ממש חלק בלתי נפרד מהחיים וזה לא נראה לי ישתנה בשנים הקרובות”.

 אתה כבר מעל 20 שנה עם מורן קויפמן. מהם עמודי התווך של הקשר הזה לאורך כל כך הרבה שנים?

“מורן מלווה אותי כל כך הרבה שנים, ממש גדלתי לצידה. הקשר הזה הפך למשהו בפני עצמו, אין לי עוד מישהו שאני אפילו מכיר שיש לו חברות מסוג שכזה. אז קצת קשה לי להגדיר את היחסים שלנו. אבל אם אני ממש מנסה, זה סוג של תלמיד-מורה, זוגיות, עבודה ומעל הכל חברות. אני חושב שהיום הקשר שלנו מפרה את שנינו במידה שווה. זאת אומרת ששנינו לומדים המון ותומכים אחד בשנייה. לא פעם אנחנו נותנים כתף תומכת כשהשני חש מצוקה וזה הדדי לחלוטין. אני לא ממש מאמין בגורל, אבל הקשר הזה שלנו גורם לי המון פעמים לחשוב שהשלם גדול מסך חלקיו ושלא סתם הכל קורה כמו שקרה. אני מעריך ואוהב אותה מאוד”.

מה מפת הדרכים שלך לשנים הבאות?

בשנים הקרובות יש לי כמה מטרות ברורות. בתחום הקיקבוקס, אני שואף לפתוח יותר קבוצות ולטווח גדול יותר של גילאים, אני גם מאוד מעוניין להוציא תלמידים שלי לתחרויות, זה משהו שמעסיק אותי הרבה בזמן האחרון. מטרה נוספת לעתיד הרחוק יותר היא לפתוח דוג’ו (סטודיו לאומניות לחימה) משלי. אני רוצה מקום שהוא כולו שלי, ופועל לפי האמונות והערכים שאותם אני רוצה להוביל. אבל יש לי סבלנות. אני אוהב להתקדם בקצב שמתאים לי ובו אני מתפתח בצורה הכי טובה עבורי”.