המרתון שעשה את ההבדל

שי מלילי מכפר סאלד משתף בטור אישי את חוויתיו ממרתון טבריה.

סביב סוף מאי תחילת יוני סימנתי את מרתון טבריה כיעד הבא שלי והתחלתי לבנות בסיס. במרתונים האחרונים שרצתי פחות הצלחתי לעמוד בתוכנית ובזמן שתכננתי ורציתי, וניסיתי לחשוב איך הפעם זה יהיה שונה ומה עושים שונה.

אז בנוסף לריצה הוספתי אימוני כח וסידרתי את התזונה וככה יצאתי לדרך שהמטרה לרוץ בפחות משלוש שעות.

סימנתי לעצמי נק’ ביקורת את מרוץ העגור, מרוץ העגור היה מוצלח, סיימתי אותו חזק. כמובן יומיים לאחר מכן נפצעתי ( קרע קטן בשריר הירך) והכל נעצר לשלושה שבועות. אחרי מנוחה קצרה חזרתי לאט לאט והבנתי שהמצב טוב ויש סיכוי לעמוד במטרה, הוספתי הרבה ריצות על מסלול המרתון, מה שהפך אותו למקום מוכר ויותר ידידותי.

יום שישי בבוקר עומד על קו הזינוק, כשברור לי שבניהול נכון של הריצה אני עומד במשימה למרות שמזג האוויר לא מדהים (הייתה רוח חזקה לאורך כל הריצה). בתחילת הריצה נצמדתי לקבוצה שרצה בקצבים, בק”מ ה-17 חיכה לי חבר יקר – ברוך דניאלי האגדי, רצנו ביחד. כשהגענו לחצי מרתון הבנתי שאני דקה מהיר מהתוכנית מה שחיזק לי את הביטחון, שמרנו על קצב, ברוך רץ קדימה ואני מאחריו, בק”מ ה37 הצטרפו ג’מיל הייב וצח אשנר מהאזור הזה התחילה מלחמה, הרגליים כבר גמורות ומתחילה מלחמה בראש לא לוותר. סיימתי ב2:59:27.

המרתון הזה היה מסע מאתגר של למידה פנימית, התמודדות עם פחדים וקשיים, יציאה מאזור הנוחות, ניהול הדרך והבנה של כמה משמעותי זה ליווי.  זה הזמן גם להגיד תודה לשי בית הלוי  – המאמן שלי בקבוצת ריצה גליל עליון שליווה,תמך, עשה התאמות בתוכנית. לאסף פסטינגר – על אימוני כח מאתגרים. לשירלי סדני –  על הכנת וליווי מדויק בנושא התזונתי. אז עמדתי במשימה שהצבתי, עכשיו הולך לנח קצת ולתכנן את השלב הבא.