רגע לאחר שהכדורסלנית ניצן עמר החלה את הפרק האמריקאי בקריירת המשחק שלה, שמחים לארח אותה לראיון בפינת “ספורטאית החודש”.
זה קרה באמצע החודש שעבר: שיחת טלפון שהגיעה ממכלת גרינסבורו, שבצפון קרולאינה בישרה לכדורסלנית ניצן עמר, בת 21 מקיבוץ יראון, בשורה משמחת שלה היא המתינה בשקיקה – “התקבלת ללימודים ולקבוצת הכדורסל של המכללה, המשחקת בליגת המכללות הבכירות האמריקאית”. לניצן עמר, באותה נקודת זמן חיילת בחיל הלוגיסטיקה בבסיס תל השומר, וכן לבני משפחתה, נדרשו כמה דקות להתרגש ולהתעשת במהרה, שכן כדי להגשים את החלום הגדול ולהתייצב קצת לאחר אמצע חודש אוגוסט לאימוני הקבוצה החדשה נדרש ממנה להסדיר את הקדמת שחרורה מול שלטונות צה”ל. לאחר מאמצים אינטנסיביים מול שלטונות הצבא הגיע האישור המיוחל ובשבוע שעבר ערכה ניצן עמר את אימון הבכורה בקבוצתה החדשה. לנו כמובן שזו סיבה מצוינת להעניק לניצן עמר את תואר “ספורטאית החודש”.
שש שנים חלפו מאז שניצן עמר עשתה צעד משמעותי ומשנה חיים, כשעברה יחד עם מאמנה בקבוצת הנערות של הגליל, גלעד ערמון, לאקדמיה של איגוד הכדורסל במכון וינגייט. עמר, שמשחקת כגארדית, השתלבה בהצלחה בקבוצת האקדמיה ששיחקה בליגות הנערות והנשים של איגוד הכדורסל וכן בסגל הנבחרות הצעירות. עם הזמן השתלבה בקבוצת הכדורסל של הפועל פ”ת מליגת העל. בעונה שקדמה לעונה שחלפה עמר שיחקה במסגרת הכרטיס הכפול גם בשורות הקבוצה ממלאבס וגם בשורות קבוצת הנשים של הגליל, בעונה האחרונה שיחקה רק בשורותיה של הפועל פ”ת.
גלעד ערמון מצביע על המרכיבים המשובחים שקיימים בניצן עמר, כעל מה שהביאו אותה להצלחה גדולה: “היכולת להתגבר על מכשולים כדוגמת פציעות או אכזבות, היכולת להתמיד, המוכנות להשתנות כדי להצליח להשתפר, החיוך על הפנים כשאפשר והמיקוד כשנוצר הצורך לכך, הדאגה לחברות ביחד עם השאיפה לקידום עצמי, כל אלה הם עדות לחינוך שניצן קיבלה בבית ואלה התכונות שהביאו אותה למקום בו היא נמצאת היום. אני מאחל לניצן שתדע להמשיך למצות את הפוטנציאל שבה, לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר, וליהנות מהדרך”. מכאן נמשיך לראיון שקיימנו עם ניצן עמר.
ניצן, בתוך שבועות ספורים מצאת את עצמך מחשבת מהרגע להרגע מסלול מחדש. איך עשית את ההתאמות?“האמת שחיכיתי לזה. התחלתי יחד עם הסוכן שלי תהליך של השתלבות בקולג’ים, נרשמתי באתרים רלוונטים והבעתי רצון להיות חלק מזה. לא תכננתי איזה טיול גדול של אחרי הצבא, ידעתי שאמשיך עם כדורסל. ברגע שהודיעו מהמכללה שהתקבלתי, התחלתי תהליך של בקשת שחרור מוקדם, שארך בסביבות חודש. כשהגיע הרגע המיוחל, בתוך יום אחד ארזתי מזוודות וטסתי לארצות הברית והגעתי לכאן”.
מה תוכלי לספר על תקופת ההתאקלמות הראשונית?
“אני גרה במעונות יחד עם עוד שתי סטודנטיות. מבחינת התנהלות מול הקורונה, המצב די דומה לישראל – במרחב הפתוח הכל רגיל, במקומות סגורים נדרשת עטיית מסכה. התרשמתי מהאימונים הראשונים שמדובר במסגרת מאוד מקצועית. אם בקבוצה ממוצעת בישראל יש באימון 6-7 בנות ואי אפשר לתרגל 5 על 5, כאן יש הרבה יותר בנות, צוות מקצועי שמונה 4 אנשי צוות – מאמנת ראשית, שני עוזרי מאמנת ומאמנת כושר, בנוסף לרופאה ועוד שני אנשי צוות. אני ממש אוהבת, מתחברת לבנות ולצוות. יש כאן גם בנות שעבורן זוהי כבר עונה רביעית. בקרוב יתחילו הלימודים, בשנה הראשונה ההתמקדות היא בקורסים שונים. לאחר השנה הזו אני אדע באיזה תחום ארצה לעשות תואר”.
את המרחק מהבית את כבר מרגישה?
“בוודאי. כרגע אנחנו שומרים על קשר באמצעים אלקטרונים. אני בטוחה שיהיו געגועים. זה חלק מהמחיר שצריך לשלם על רצון להתפתח בכדורסל”.
בעונה האחרונה מאוד רצו בהפועל גליל עליון שתשחקי בקבוצה. מה גרם לזה לא לצאת לפועל?
“היה לי מאוד קשה לשלב בין שתי קבוצות, שמשחקות במרחק גאוגרפי גדול האחת מהשניה. בחרתי להתמקד במקום אחד. אני לא מתחרטת על השנה הראשונה ששילבתי, הגליל זה הבית ושמחתי להיות חלק מהקבוצה, אבל הרגשתי מעמסה גדולה, לכן בעונה האחרונה החלטתי לוותר על הכרטיס הכפול”.
איך עברה עליך העונה הזו בהפועל פ”ת?
“הייתה עונה טובה, למדתי המון, שיחקתי לצד בנות בוגרות ומנוסות, שחקניות זרות מ-WNBA, צוות מקצועי טוב. לקחתי המון דברים מהעונה הזו”.
עד כמה נשארת בקשר עם קבוצת האם שלך?
“כמובן שהמשכתי לעקוב אחרי הקבוצה מרחוק ורציתי בהצלחתה. במשחק הפלייאוף מול בני יהודה ת”א הגעתי לתמוך מהיציע. כמובן שאמשיך להחזיק אצבעות להצלחת הקבוצה ומחלקת הנערות”.
מה את מאחלת לעצמך?
“זו חוויה מטורפת, שאי אפשר לעבור במקום אחר. אני מקווה לצבור הרבה חוויות ולחזור עם תואר וגם כשחקנית טובה יותר”.
