הזמן של מורן

בתואר “מאמנת החודש” שלנו זוכה מורן קויפמן – המנהלת המקצועית של האקדמיה לקראטה בקיבוץ דפנה.

האקדמיה לקראטה בקיבוץ דפנה תחגוג בעוד שלושה שבועות יום הולדת 22. במציאות שבה היצע חוגי הפנאי ופעילויות הספורט גדלים משנה לשנה ועוד בעיצומו של משבר הקורונה על השלכותיו השונות, בהחלט מדובר בהישג מרשים בכל קנה מידה – שכן מדובר בפעילות שאינה מתוקצבת ע”י גורמים ציבוריים כמו רשות מקומית, המועצה להסדר ההימורים, משרד התרבות והספורט ועוד. האקדמיה לקראטה הוקמה בשנת 1999 ע”י בת הקיבוץ, מורן קויפמן, שבדיוק חזרה מטיול של אחרי הצבא והחליטה אחרי שהקדישה שנים רבות כספורטאית וכמדריכה בענף הקראטה להקים פלטפורמה בניהולה המקצועי, שגדלה בהדרגה והכניסה לחיקה ענפי ספורט נוספים כמו קיקבוקסינג, אקרובטיקה ובשנתיים האחרונות אפילו חוגי נינג’ה בהשראת “נינג’ה ישראל” ולאחרונה גם חוג התעמלות קרקע לילדות בהדרכתה של לולה ברוק, נוסף להיצע הפעילות המיוחד של האקדמיה, שבין השנים 2008 עד 2018 נקראה “האקדמיה למיוזיק פורם”, זאת לאחר שזכתה בפרס הצטיינות ממשרד התרבות והספורט, שעודד אותה להביא צפונה את ענף המיוזיק פורם. 

בימים אלה נערכת האקדמיה לעונת פעילות חדשה. סנסאיי מורן קויפמן (42) בת קיבוץ דפנה, אם יחידנית לדריה בת ה-8 וגוני בן ה-5, נרגשת ומלאה בתשוקה לקראת שנת הפעילות החדשה. בדיוק היום, כשזכתה באות מערכה מטעם צה”ל על עשייה מרובה משך שנתיים כמדריכת קרב מגע וכושר גופני קרבי לחיילים ששרתו בלבנון, עבורנו זה בדיוק הזמן לארח אותה לראיון ולהעניק לה את תואר “מאמנת החודש”.

מורן, תגובתך לזכייה באות המערכה מצה”ל?
“אני נרגשת מאוד. גאווה גדולה עבורי. אני מודה לשלטונות צה”ל על ההוקרה ועל ההערכה. זכות גדולה לתרום למדינה שאני כל כך אוהבת. גם אמי וגם אבי הם אחים שכולים והם מאוד התרגשו ואני כל כך שמחה שהצלחתי לעורר אצלם גאווה גדולה”.

אחרי 22 שנות פעילות ובעיצומה של תקופה עם חוסר בהירות, מהיכן את שואבת הכח והאנרגיות?

“אין ספק שהשנה וחצי האחרונה מאוד לא קלה ומאתגרת מאוד, אבל זה חלק מהמציאות ואנחנו כאן לא בשביל לוותר. האופטימיות תמיד מניעה אותי. בחרתי במקצוע עם הרבה עשייה והרבה סיפוק. עצם העובדה שיש לי גרעין גדול ומדהים של חניכים וחניכות בגילאי העשרה, שנמצאים איתי מגילאי הגן, שחניכים וחניכות שלי מהעבר מגיעים מעת לעת לבקר כשהם על מדים ביחידות מובחרות בצבא או סטודנטים, זה ממלא אותי ונותן לי אישור שהצלחנו ליצור כאן בית חם וקהילה שמעניקה רשת חברתית, ערכית וספורטיבית. זה לכשעצמו נותן אנרגיות מדהימות ורצון לעשות את המקסימום להצלחה”.

איך עברה עליך ועל האקדמיה תקופת הקורונה?

“כפי שציינתי, תקופה לא קלה גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה כלכלית. יחד עם צוות המדריכים שלי עשינו מה שיכולנו כדי לשמור את החבר’ה שלנו במסגרת. ניסינו אימוני זום, אבל ראינו שזה לא ישים. ציידנו את החניכים והחניכות בתוכניות לעבודה עצמאית, המשכנו לשמור על קשר אישי איתם ועודדנו אותם לשמור על קשר בקבוצות הווטסאפ שלנו. בכל חזרה לפעילות ניכר היה לראות את ההשתוקקות ואת הגעגוע לספורט ולהווי החברתי. קיווינו מאוד לעשות את מופע הסיום שלנו במרכז כלור, שזו מסורת שנקטעה בקיץ שעבר, כבר התכוננו במרץ ואז הגבלות הקורונה טרפו את הקלפים. את הטקס עשינו בפורום מצומצם בסטודיו של האקדמיה. אני מאוד מקווה שלא נדע עוד תקופות כאלה, כי זה מאוד קשה להתנהל עם מגבלות כאלה וזה עושה נזקים גדולים בצד המקצועי, החברתי והכלכלי”.

מה הדבר הכי מספק שהיה לך בשנה האחרונה בצד המקצועי?

“קודם כל, זה שהרבה חניכים וחניכות לא נשברו והמשיכו יחד עם הוריהם להביע אמון. בשנה האחרונה חזר להתאמן אצלי מתאמן מהעבר, דניאל אבירם בן ה-70, שאותו אירחתם לראיונות בפינות המצטיינים. דניאל היה נחוש להגיע לחגורה שחורה, ערכנו אימונים ליד הנחל בקיבוץ, הוא עבד במרץ ולא נתן למגבלות התקופה להסיט אותו מהמטרה. כל כך התרגשתי שהוא עבר את המבחן שערכתי לו. אני מצדיעה לו ואנחנו כבר עובדים על האתגרים הבאים. יש עוד דבר שאני חייבת לציין, דן מרון, חניך שלי שכיום הוא בן 27, חזר לאקדמיה כמדריך, אחרי שהתאמן אצלי מגיל 5 ועד לשירות הצבאי. הוא הצטרף לצוות, שכולל גם את סהר הורביץ, שכיום הוא בן 30 והיה חניך שלי גם מגיל 8 ועד לשירות הצבאי. לראות חניכים שלי שהיו ילדודס הופכים לאנשים מצליחים בחיים, שעשו שירות צבאי מרשים ועדיין נשארו בקשר גם במהל השירות וגם לאחריו והיום עובדים איתי, זה אושר צרוף, זו הוכחה שעשיתי כמה דברים בצורה נכונה”.

האם לא קיים ניגוד עניינים, שאת זו שבוחנת במבחני החגורה את התלמידים שלך?

“לא. כל מי שעובדים איתי יודעים, שאין הנחות ואין עיגולי פינות. אני מגישה למבחני חגורה, רק מי בעלי ובעלות בשלות לכך. השם של האקדמיה והשם שלי חשובים לי מאוד, אין מקום למסחרה מכל סוג שהוא, העיקר להראות הצלחות. כל מי שעוברים ועוברות אצלי מבחני חגורה זה רק בזכות היכולת שגילו במבחן. היושר המקצועי והאישי הוא נר לרגלי. היום מקרים לאורך השנים, שחבר’ה שהגיעו לחגורה חומה ומבחינתי זו הייתה תקרת הזכוכית שלהם, נאמר להם שהם לא יוגשו למבחנים לחגורה שחורה ובעצם מבחינתי הם הגיעו לטופ שלהם. היו כאלה שפרשו והיו גם כאלה שהמשיכו, כי הם אוהבים את הקראטה ואוהבים את ההווי החברתי שיש כאן, אז הם נשארו איתנו”.

לאורך השנים לא עודדת השתתפות בתחרויות מחוזיות וארציות. האם בעקבות הכנסת הקראטה כמקצוע אולימפי באולימפיאדה האחרונה וקיקבוקסינג באולימפיאדה הבאה, זה ישתנה?

“בגדול, אני לא דחפתי לתחרויות, כי אני מאמינה שהאקדמיה היא לא בית חרושת למדליות. קראטה צריך לעשות קודם כל בשביל הגוף והנשמה.  ידעתי שכאמא לילדים קטנים, אין לי את הזמן הנדרש להשקיע במתאמנים ומתאמנות שלי, כדי שיוכלו להשתתף בתחרויות. היום, כשהילדים שלי גדלו ויש לי יותר זמן להשקיע, אז בהחלט קורץ לי לעבוד אחד על אחד – לא במסגרת קבוצתית, עם חבר’ה מוכשרים שיש להם שאיפות גם בצד התחרותי”.

אפרופו הילדים שלך, הם כבר משתלבים בנוף של האקדמיה?

“בהחלט. כשהם היו ילדים קטנים היה לי הרבה יותר קשה לשלב אימון. למזלי ולשמחתי, הוריי היקרים היו שם לצידנו, כדי לשמור עליהם בשעות אחה”צ וכדי לאפשר לי לתת מעצמי כמאמנת. עכשיו, כשדריה בת 8 וגוני בן 5, הרבה יותר קל לי והם בעצם כמעט כל יום באקדמיה. דריה אוהבת קראטה והיא כבר עם חגורה כתומה. גוני בתחילת הדרך שלו בקראטה. שניהם פעילים בקראטה, קיקבוקסינג, אקרובטיקה ונינג’ה. אני כל כך מאושרת שהילדים שלי משתלבים במפעל החיים הספורטיבי שלי”.

מהם מקורות האנרגיה שלך לדלות מידע כמאמנת?

“אחת לחודש אני מתייצבת בקביעות בכפר יאסיף אצל המאמן המדהים שלי, מאסטר האני סאקס. אני מתאמנת אצלו ולומדת ממנו המון. אני מארחת בסמינרים מאמנים אורחים ונהנית ללמוד מהם. כמובן שאני מנצלת את האינטרנט כדי ללמוד ולהתחדש בשיטות אימון. תמיד יש במה להתחדש ואני מאוד אוהבת ללמוד ולתת מהידע שלי”.

דיברנו על מורן המאמנת, מה תוכלי לספר על מורן הספורטאית?

“ניצלתי את תקופת הסגרים, כדי להיכנס לכושר טוב.  מהיום שהתחילה הקורונה ירדתי 10 ק”ג. אני כבר שנתיים אימונים פונקציונליים בסטודיו שלי עם המאמן חן עמית. אני מתאמנת בקראטה וקיקבוקסינג, מקפידה על תזונה. אני מרגישה חטובה ונאה. אני כמאמנת דורשת מהמתאמנים והמתאמנות שלי, אני מוכרחה להיות להם לדוגמא ולהיות דמות סוחפת.  אם לא אהיה המעריצה מספר 1 של עצמי, הם לא יילכו אחריי”.

מה משאיר אותך בצפון כל כך הרבה שנים? לא קסם לך לנסות את מזלך באזורים מאוכלסים יותר?

“אחרי הצבא הייתי בטיול מסביב לעולם. את המדינה שלנו אני מכירה היטב. אני אומרת לך באחריות: אין על הגליל העליון. אזור מדהים בכל פרמטר – אנושי וטבעי. אני אוהבת את הקיבוץ שלי, שמחה לגור ליד ההורים, שמחה שיש לי את הזכות להתבשם כל יום מהאנרגיות של הנחל שעובר בקיבוץ. אני מאושרת מהחיים בגליל ונהנית לגדל כאן את ילדיי. כאן נולדתי וכאן נשארתי מבחירה”.

מה התוכניות שלך לשנת הפעילות הקרובה?

“ראשית, תקוותי היא לשמור על הקיים. לחזור בחודש אוקטובר לפעילות רצופה בלי סגרים, בלי עצירות, בלי פחדים. בנוסף, באקדמיה נמשיך את חוגי הקראטה לילדים ובני נוער בגילאים השונים, וכן את חוגי האקרובטיקה והנינג’ה לילדי גן וילדי בית ספר יסודי. עשינו הרצה מוצלחת של חוג התעמלות קרקע לגילאי הגן עם לולה ברוק ואנחנו נפתח את הפעילות בשנה הקרובה. אני מזמינה את ילדי וילדות הסביבה להצטרף למשפחה החמה שלנו, להשתייך למסגרת מוכחת שמשלבת בין ענפי ספורט מפתחים ומאתגרים לבין הקניית ערכים טובים ובריאים לחיים, מעטפת חברתית איכותית”.