מאמן האתלטיקה ורכז הספורט של מוא”ז מבואות חרמון משתף בטור חוויות מאולימפיאדת טוקיו.
אז נגמרה האולימפיאדה לה האולימפיאידה. קצת יותר משבועיים של ספורט ברמה הגבוהה ביותר, שבועיים שבהם אתה מוצא את עצמך צופה בענפים שונים ומשונים, ענפים שביום יום אתה בקושי יודע שקיימים. אז היה פשוט תענוג לצפות בספורטאים הכי טובים בעולם ובתוכם להתרכז בישראלים הכי טובים. לראות שיאי עולם מטורפים באתלטיקה ובבריכה, ספורטאי על , משחקי כדורעף טניס שולחן כדורמים וכדוריד ופשוט להנות מהרמה המדהימה של השחקנים שם.
היה כיף לראות את כל הספורטאים הישראלים, לחגוג במדליות של אבישג, נבחרת הג’ודו ארטיום ולינוי (בספורט שכל התרגיל אתה רק מתפלל שלא יפול לה הכדור/האלות/הסרט/החישוק), לעודד את הג’ודאים, לשמוח בביצועים היפים של השחיינים והאתלטים להתרשם מכל ההישגים היפים של כולם ובעיקר מההשקעה העצומה שלהם ומהיותם ספורטאים טהורים במלוא מובן המילה, וכן גם להתעצבן כשלא הולך לאחד מהם, להתרגש מהם גם בביצועים שלהם וגם בראיונות שלהם אחרי התחרות ובסוף גם להיות עם דמעות בעיניים וממש להיות עצוב כשחלק מהם לא מצליחים לעמוד במה שהם ציפו מעצמם.
שלוש גיבורות גדולות יש לי במשחקים האלו (חוץ מכל המדליסטים שלנו): הראשונה היא שירה ראשוני, ג’ודאית שגם בקרבות שלה ובעיקר בראיון שלה אחרי פשוט הראתה שהיא ספורטאית שהייתי שמח אם היתה מאמנת את הילדים שלי בכל ענף שהוא. שניה היא חנה קינזייבה מיננקו ספורטאית מדהימה שכשאתה רואה אתה קופצת אתה פשוט רואה גדולה. ספורטאית שיודעת להתעלות כשהיא צריכה ותמיד עושה את זה בחיוך.
שלישית היא הספורטאית שהוציאה ממני הכי הרבה רגש בכל השבועיים האלו, היא אחת שהפכה להיות “אחת משלנו” תרתי משמע – לונה צ’מטאי סלפטר, שמתגוררת בקיבוץ להבות הבשן יחד עם בן זוגה ומאמנה, דן סלפטר. יצא לי קצת לראות את לונה מתאמנת תחת הדרכתו של דן – וחוץ מזה שהם פשוט אחד הזוגות הנחמדים, הם פשוט מקצוענים ולונה פשוט רצה מדהימה. היא בעיני הספורטאי הכי איכותית שראיתי בארץ. המרתון הוא אירוע ספורט שלא סולח לך על שום דבר, אתה משלם על כל חיסרון שלך עוד במהלך הריצה- לא שתית מספיק- תחטוף, קמת עם קצת חום- תחטוף, רצת קצת מהר מידי בתחילת הריצה- תחטוף. לונה רצה ריצה של גיבורה, אני מניח שהיא יכלה לרוץ קצת יותר לאט ולסיים במקום השמיני אבל היא הלכה על מדליה, היא הייתה במשך 38 ק”מ המובילה של הריצה (ביחד עם עוד 3 רצות) ואז המרתון ניצח אותה וכשאני אומר שהמרתון ניצח אותה אני מתכוון שלמרות שהיא הצליחה להתמודד במשך 38 קילומטר עם משהו (כאבי מחזור לפי הראיונות שלה בסיום), באותו שלב המרתון פשוט היה גדול ממנה וגבה את המחיר שלו. קשה לי לתאר את התחושה שלי מול הטלוויזיה באותו הרגע, פשוט הלם. למרות הקושי הענק, לונה המשיכה את הריצה אחרי שקצת התאוששה וסיימה אותה במקום ה 66. בעיני- פשוט ספורטאית ענקית- מלכה.
איזה כיף שעוד שלוש שנים יש שוב אולימפיאדה (ואפילו בשעות נורמליות).
