ליאור דדון, מהמושבעים שבאוהדי הפועל גליל עליון, בטור אליפות מהזווית שלו.
חזרנו לליגת העל, איזה כיף. כמה חיכינו לזה. אחרי כל כך הרבה שנים של נדודים ברחבי הארץ, אחרי שנים שבהן ראינו כל כך הרבה קבוצות עם פחות מסורת משלנו משתלבות בליגה הבכירה והסתכלנו עליהן בקנאה מסוימת, מהעונה הבאה אנחנו חוזרים למקום הטבעי שלנו – ליגת העל.
בשנת 2008, כשמקומה של הקבוצה בליגת העל הועבר לגלבוע, הייתי מאלה שעוד האמינו שהסידור הזה לא יקפח אותנו. אי אפשר היה לכעוס על חיים אוחיון ז”ל, שהתקשה להחזיק את הקבוצה בלי תמיכה של המועצה, לכן לא האשמתי את הגלבוע וגם לא את חיים ופשוט ניסיתי יחד עם עוד כמה אוהדים טובים מ”הקומץ” להתחבר לקבוצה החדשה מהגלבוע. הכרנו שם הרבה אנשים טובים, אבל עם הזמן הבנו שזה חיבור מלכותי, לא משהו שמייצג אותנו כגליל עליון ולכן הפסקנו גם להגיע. לקח קצת זמן לחשב מסלול מחדש וכך מצאתי את עצמי בעונה שבה הקבוצה עלתה לליגה הארצית ותפס עליה פיקוד זיו ברתנא, שזה הזמן לחזור ליציעים. בתור אוהדים תמיד האמנו שהמקום שלנו בליגת העל. הבנו שזה יהיה תהליך ארוך, אבל שבסוף הוא יצליח. הרבה אנשים טובים בדרך עזרו לדברים לקרות. הנהלה עם אנשים טובים, שהצטרפו בכל מיני תחנות בדרך והיו שם כדי לתת מעצמם וממרצם למען הקבוצה, הרבה אוהדים שהתנדבו לכל מיני משימות בלי אגו, שחקנים מחויבים שניסו לעשות את המיטב ובראשם אבישי גורדון – הקפטן הנערץ שלנו, שהמשיך גם בתור מאמן. התקציבים לא היו גבוהים, אבל בניה נכונה ונשמה חיפו על הרבה דברים אחרים, כך מצאנו את עצמנו מגיעים כמעט בקביעות לפלייאוף העליון, טעמנו מחצי הגמר, היו בין לבין גם עונות רזות בפלייאוף התחתון, היה פיק גדול לפני שנתיים – כשהגענו לסדרת הגמר סל מול מכבי חיפה. שנת 2021 המשימה הושלמה.
החוויות הגדולות שאני לוקח מהמסע הזה הן הנסיעות למשחקי חוץ מרוחקים, בתחילה אפילו נסעתי בתחבורה ציבורית ובהמשך הצטרפתי יחד עם סיני ניר האחד והיחיד לנסיעות בהסעות עם השחקנים והצוות. כמובן שאחרי ניצחונות הדרך הרבה יותר קצרה ושמחה. בדקות האחרונות של המשחק האחרון מול עפולה כל מה שעברנו לאורך כל השנים התנכז בתוכי. הייתי מרוכז בתיפוף, דרוך, עושה הכל כדי שהקהל לא יפסיק לעודד ויאבד אמונה. כשתומר כהן ולאחר מכן קליעות מוצלחות שלנו מקו העונשין, שעשו את ההבדל, הביאו את הניצחון ושחררו אצלי אנחת רווחה עצומה שהייתה נצורה בי שנים רבות. חגגנו עד אור הבוקר וזה היה הקדימו לשבוע עם אווירה של אופוריה מדהימה. כן, במהלך החגיגות אפילו בקבוק שמפניה שנפתח לעברי מכיוונו של ניקוס, ניר וסרמן – המנהל האגדי, “פינק” אותי בהתפרצויות דם במצח ובשפה, אבל הכל טוב – היה שווה. אין ספק שמה שעשה יותר מכל את ההבדל בסדרה הזו זה הקהל שלנו, שמילא כל פינה אפשרית באולם והיה לשחקן השישי.
הרבה שואלים אותי על ליגת העל. אני מגיע עם תיאבון. אני מאמין שעם תקציב טוב וראוי, נוכל כבר בעונה הראשונה לעשות פלייאוף עליון. כן, לא מתבייש להצהיר, אני יודע מה החומר האנושי שיש כאן ומודע לסדר הגודל של המועדון שלנו. אם הקבוצה תיבנה כמו שצריך באופן יסודי, יהיה טוב. אנחנו שייכים לליגת העל. אני רואה שהקבוצה רוצה לנוע קדימה. אם נהיה בליגה הבלקנית כבר בשנה הראשונה זה יהיה מבורך. אנחנו יכולים להקים קבוצה צעירה ולוחמת, לצד שחקנים שנתנו את שלהם ביג טיים כמו אלון ספיר וגבי צ’אצ’שוילי – שאני מאמין שימשיכו, ועם זרים טובים ולוחמים שיהיו מחויבים ועם הקהל שיבוא בהמוניו ועם אנרגיות – יהיה קשה לנצח אותנו. ליגת העל, אנחנו פה.
לסיום, תודה ענקית לכל מי שהיה שותף לעונה הזו, תודה לכל מי שהיה שותף למסע הזה – הנהלות, מאמנים, אוהדים ושחקנים – שלא נתנו למנגינת הכדורסל בגליל העליון להפסיק ולו לרגע.
