הסטודנטים לעבודה סוציאלית, מהמסלול ללחץ וטראומה במכללה האקדמית תל-חי, העניקו סיוע רגשי לתושבי הדרום בזמן מבצע “שומר החומות”. ראש החוג, ד”ר משה פרחי: “חוסר אונים ופסיביות הם האויב הגדול ביותר שלנו ולכן, בזמן איום, עלינו לעודד כמה שיותר לפעילות”.
צוותים של הסטודנטים מהמסלול ללחץ, טראומה וחוסן, בחוג לעבודה סוציאלית מהמכללה האקדמית תל-חי, הגישו סיוע רגשי במהלך מבצע “שומר החומות” לתושבי הדרום, שהיו במשך ימים ארוכים תחת מתקפות טילים מסיביות.
הקו החם של ער”ן אשר בימי שגרה מאויש באופן קבוע גם על ידי הסטודנטים של המסלול, תוגבר על ידי סטודנטים נוספים, בעקבות הצורך הגובר אשר נבע מהמצב הביטחוני. עיקר המענים היו בעקבות פניות ואיתורים של פונים אשר הביעו מצוקה נפשית.
פעילות מרכזית נוספת בה השתתפו הסטודנטים מהמסלול היו פריסת צוות החוסן בעיר נתיבות. הפעילות של הצוות התמקדה בפתיחת מרכז הדחק של העיר, תפעולו ותגבור הצוותים המקומיים. בהמשך, קיים הצוות פעילות ענפה גם ברחבי העיר באופן יזום וזאת במוקדים כדוגמת מקלטים, בתים ומרכז הצעירים.
המסלול אף גייס את בוגריו וערך ריענון לבוגרים, מתוך ההבנה כי הבוגרים משולבים במקומות מרכזיים ובעלי השפעה. מעורבות הבוגרים סייעה בחיזוק החוסן של הקהילות שבתוכן הם פועלים.
“צוותי החוסן במרכז הדחק בעיר נתיבות התחלפו ביניהם אחת לכמה ימים” סיפר ד”ר עינב לוי, העומד בראש המסלול. “ממרכז הדחק הם היו בקשר רציף והדוק עם המשפחות שהיו זקוקות לעזרה ותמיכה מקצועית.
חלק מההתערבויות נעשות באמצעות שיחות טלפון עם קשישים, הורים וילדים וחלקם נעשו באמצעות הגעת הצוותים למקלטים או לבתי התושבים. בין היתר, הדריכו הסטודנטים את ההורים כיצד יש לנהוג עם הילדים, מה מומלץ לומר ולעשות איתם וכיצד יש לפעול ברגע שילד נכנס למצוקה רגשית”.
נופר סטודנטית מהמסלול מספרת כי במהלך השהות בנתיבות התקבלו פניות רבות במרכז הדחק והיא מתארת אחת מהן: קיבלנו פניה מאימא לילדה בת 10 שהייתה בחרדה מאוד גבוהה עוד טרם פרצה הלחימה. האזעקות והטילים שנורו הגבירו עוד יותר את החרדה עד כדי כך שלא יכלה לתפקד. היא נמנעה מלהיכנס למקלחת ואפילו התאפקה מלעשות את צרכיה, רק כשלא היתה לה ברירה רצה לכמה שניות לשירותים ומיד חזרה לממ”ד.
היא נשארה ערה לילות שלמים כי חששה להירדם ודאגה מאוד למשפחתה כשלא נמצאה לידה. לאחר שיחה עם האם ביקשתי לדבר עם הילדה וניסיתי להבין מה מפחיד אותה. הסברתי לה שהפחד שלה טבעי ושהיא בעצם מנסה להגן על עצמה, אך יחד עם זאת עליה להמשיך בתפקוד היומיומי.
“המשפחה שלה תמיד איתה ומגנה עליה ונתתי לה עצות איך לארגן לעצמה את סדר היום. לאחר מספר ימים היא התקשרה אלי בהתרגשות וספרה שבנתה לעצמה סדר יום, שהיא מכינה לעצמה כל יום משימות ועומדת בהן. עוד ספרה שהיא מצליחה לישון בלילה ובכל פעם שיש אזעקה היא נכנסת לחדר המוגן ואחר כך חוזרת לפעילות שתכננה לעשות.”
ד”ר משה פרחי, ראש החוג לעבודה סוציאלית ומייסד המסלול ללחץ, טראומה וחוסן אומר כי “חוסר אונים ופסיביות הם האויב הגדול ביותר שלנו ולכן, בזמן איום, עלינו לעודד כמה שיותר לפעילות יעילה על רקע האיום ולא לפסיביות וניחום רגשי. חשוב ברגעים שכאלה לתת לכל ילד תפקיד, למשל: אתה דואג שיש בקבוקי שתיה, את פותחת טלוויזיה וכדומה.
לפני שיוצאים מהחדר המוגן ההורה צריך לסכם את מה שאירע, בכדי שהילדים יבינו שלכל מצב יש התחלה וסוף וזה לא איום תמידי מתמשך בכל שעות היממה. חשוב לעשות עם הילדים סדר יום – זה נותן תחושה של שליטה במצב. מה שעוד מסייע זה לאפשר לילדים לבחור (מה לעשות, מה לאכול וכדומה).
“כאשר בוחרים עבור הילד הוא מרגיש שאינו שולט במצב ולהיפך, הבחירה נותנת תחושה של שליטה. בנוסף, חשוב לתת לילד תחושה של מחויבות, שאנו נמצאים לצידו והוא איננו לבד. תחושת המחויבות בונה אצל הילד ביטחון וכמובן חשוב להתמקד בשיח קוגניטיבי ולא רגשי”. העצות של ד”ר פרחי לקוחות מתוך מודל מעש”ה שאומץ ע”י משרד הבריאות כמודל הלאומי למתן עזרה ראשונה נפשית”.
צילומים: מכללת תל חי
