הכדורסלן נירי סרור מערד סיים פרק ארוך של חיים באקדמיית הכדורסל של הפועל גליל עליון, שאותו הוא מסכם בטור פרידה מרגש.
מי שמכיר אותי באמת, יודע עליי טוב מאוד שאני לא אוהב לצאת בפוסטים ״מרגשים״ – אבל זה יותר הסיפור שלי. זה מה ומי שאני. לפני חמש שנים לקחתי החלטה, שכדורסל זה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי – החלטה שלקחתי עוד כשהייתי בן 13 בערד. בכיתה ט’ עזבתי את הבית למקום הכי רחוק שיכולתי – הגליל העליון, אקדמיית הכדורסל בכפר בלום. מהר מאוד ראיתי שאני בהתחלה בפער מאוד גדול ביחס לחבריי לקבוצה. היו לי הרבה מאוד קשיים מנטליים בעיקר, כי לילד בן 14 פתאום לעזוב את הבית זה לא משהו פשוט. בכיתות ט’-י’ כמעט שלא קיבלתי דקות משחק. הייתי מאוד חלש פיזית, לאט לאט עם הזמן שהצלחתי להקיף את עצמי באנשים טובים שהפכו אותי גם לשחקן הרבה יותר טוב וגם לבן אדם יותר טוב – הרבה בזכות עבודה קשה ומבלי לא לרחם על עצמי לשניה. כשהגעתי לכיתות י”א-י”ב ולעונה שלאחריה, בה הייתי חריג גיל, פתאום מצאתי את עצמי גם שחקן וגם בן אדם יותר משמעותי. זכיתי להיות הקפטן של קבוצת הנוער ולקחת חלק קטן בפעילות של קבוצת הבוגרים – מה שהיה החלום שלי מהרגע שהתחלתי לשחק כדורסל, ובכלל מהרגע שהגעתי למועדון הפועל גליל עליון.
כל ״הסיפור הזה״ הוא בדיוק מתחבר למשפט שאני מאוד אוהב – “החכמה היא לא להצליח בגלל ש… היא להצליח למרות ש…”. כל מי שמכיר אותי יודע כמה היום שלי סובב סביב כדורסל – מלקום מוקדם בבוקר להתאמן ועד לשבת ולקרוא מאמרים על כדורסל, לראות משחקי וללמוד את המשחק. באמת שזה לא קל, אני רואה בדבר הזה הצלחה בגלל שהצלחתי לעמוד במשימות שלי לא בגלל שאני מוכשר ולא בגלל שיש לי משמעת עצמית ולא בגלל שאני יודע להחזיק את עצמי בביצים.
זה היה למרות כל האלף ואחד דברים שעברו עליי ופה באמת נכנסים האנשים היקרים לי מכל – שהם הוריי ואח שלי (אולי לא ביולוגית, אבל ללא ספק שרישית הם שם). במקום המדהים הזה המנהל המקצועי והמאמן – איתי ירושלמי, איילת בצלאל – אם הבית, ואלון לוין – שהוא גם המאמן האישי שלי, שידעו כל הזמן לשמור אותי מפוקס ותמיד עזרו ולימדו אותי לראות את הטוב מהרגע שהגעתי למקום הזה ועזרו לי להתמודד עם כל הקשיים – מהימים שהייתי חוזר לאקדמיה מבואס – כי לא שיחקתי שניה, ועד הימים שאבא שלי נפטר והיה לי ממש קשה וגם בימים הטובים שלי כשהיו לי משחקים טובים וכשעשיתי את האימון בוגרים הראשון שלי ועוד אלף חוויות טובות ומשמעותיות שעברנו ביחד.
תודה על כל מה שעשיתם בשבילי, תודה שידעתם לחבק אותי, לתמוך בי ולהאמין בי. מצד שני, גם ידעתם להעמיד אותי במקום ולתת לי כאפה כשצריך. אלה הדברים שהביאו אותי להיות הבן אדם שאני היום – שרק רוצה ללמוד ולטרוף את העולם מהרגע שהוא קם בבוקר ועד הרגע שהוא הולך לישון בלילה ובעיקר הערכים והיושרה שקיבלתי ממכם אלה דברים שילכו איתי לכל מקום שאגיע אליו תודה שלימדתם אותי – מה זה לתת את הלב על המגרש בשביל החברים שלי לקבוצה ובשביל המועדון המיוחד שאני מייצג, גם אם זה אומר שאני עולה לשחק בלי רגל או לא משנה מה – בשביל לנצח ולהלחם על המגרש עם החברים שלי, כדי להיות ווינר. זכיתי להיות הקפטן של הקבוצה וחלק ממועדון מלא בהיסטוריה ואני יודע שבשום מקום בעולם אני לא ארגיש כמו שהרגשתי פה. תודה לחברים שלי לקבוצה ולמאמן שלי שידעו להפריד בין נירי שעל המגרש – ולבין נירי שמחוץ למגרש.
תודה שנתתם לי להנהיג ולהוציא את ה״חיה״ שיש בי על המגרש, למרות שלפעמים אני לוקח את הדברים אחרת בגלל הרצון שלי לנצח שגדול יותר מכל דבר אחר שיש בי. תודה לאלון ספיר – קפטן קבוצת הבוגרים, שעזר לי להבין איך באמת להיות בן אדם מאושר ומה זה להיות ווינר אמיתי, איך תמיד לעשות מה שעושה לי טוב – ולא משנה מה שכולם אומרים עלי, בין אם זה שאני שחקן טוב לבין זה שאני פליצה שחצנית – שמי שמכיר אותי באמת יודע שזה הכי רחוק ממני. תודה למאמן הכושר אור שוורץ על כל התמיכה בצד הכושר הגופני והלמידה מה זה להיות מקצוען ועל איך צריך להתנהל בחיים בשביל להיות מקצוען, כי אם אתה תתנהל כמו מקצוען אתה תהיה מקצוען. תודה לאחים הקטנים שלי מהאקדמיה, שידעו לסבול אותי ולהנות איתי למרות הטיפוס הלא קל שאני. תודה לצוות וההנהלה של קבוצת הבוגרים שנתנו לי את ההזדמנות לטעום מה זה רמה של בוגרים, תודה למשפחה שלי על התמיכה האהבה והערכים – שלהיות בן אדם ישר זה הרבה לפני להיות שחקן כדורסל מוכשר. תודה לחברה הקרובים שלי ולאנשים שהתארחתי אצלם כמו בן בית מהרגע שהגעתי לפה. התודה הכי גדולה היא לכם אותם אנשים שלא האמינו בכיתה ט שאני ״אשרוד״ פה יותר משנה. הרבה בזכות זה אני עומד בגאווה פה היום ומרגיש באמת בנוח לכתוב את מה שאני כתבתי בפוסט הזה.
זה לא פוסט פרידה, כי אני יודע שלנצח הגליל יהיה הבית שלי והמקום שבו גדלתי והפכתי מילד חסר אחריות לבן אדם שרק מחפש אתגרים. עכשיו שאני עובר למקום אחר גם בצבא וגם חוזר לגור בבית, כדי לקחת את הקריירה שלי למקום אחר ולעוף איתה כמה שיותר רחוק ולהיות הכי טוב שאני יכול. נכון שאולי הדברים השנה לא הסתדרו כמו שרציתי ולא כמו שציפיתי, אבל הם לימדו אותי המון כנראה שאם זה היה קורה לפני שנתיים אז הייתי מבואס כל היום ולא רוצה לראות שום דבר, אבל כל הסיטואציה לימדה אותי לא לפחד משום דבר ושאף פעם לא לוותר. כשעשיתי שיחת סיכום עם איילת היא אמרה לי שניצחון שלי הוא לא ההצלחות שהשגתי, אלא זה שמהרגע הראשון שהיה לי קשה היא לא שמעה אותי פעם אחת אומר ‘נמאס לי’. זה תמיד היה. אני אעבוד יותר קשה מכולם בשביל להגיע רחוק ולהוכיח מה אני שווה. קשה לי לחשוב שאני אתעורר בערד ולא במקום שהיה הבית שלי, אבל כבר אמרתי שאני לא מפחד משום דבר. מי יודע מה החיים יכינו לנו? אולי עוד ניפגש .אוהב את כל מי שלקח חלק בדבר הזה שנקרא הפועל גליל עליון. תודה על התקופה הכי יפה שלי בחיים.
