מאמן הכדורסל דביר דדיה, שמאמן שתי קבוצות במחלקת הנוער של הפועל גליל עליון, נחת אצלנו לראיון מעניין.
פינת “הכר את הספורטאי” מחדשת פעילות והיום אנו שמחים לארח את מאמן הכדורסל דביר דדיה – שמאמן את קבוצות נערים א’ לאומית ונוער ארצית של הפועל גליל עליון, זאת לאחר שבעונה שעברה אימן את קבוצת נערים ב’ לאומית ואת סגל קט סל גליל. דביר דדיה, שבחודש יוני האחרון נשא את ירדן לאישה, מתגורר בקיבוץ הגושרים. בילדותו ובנעוריו שיחק במחלקת הנוער של הפועל צפת, מאמן כבר שנים רבות במחלקת הנוער של הפועל גליל עליון, למעט עונה אחת שבה אימן במחלקת הנוער של הפועל קרית שמונה.
כמו מאמנים רבים, גם דביר דדיה מצא את עצמו בסיטואציה לא פשוטה בשנת הקורונה – והוא משתף אותנו באתגרים שניצבו בפניו ובפני שחקניו: “השנה מאוד מורכבת ולא פשוטה. הכניסות ויציאות מהסגרים גרמו לכך, שכל פעם מחדש זו מעין תחילת עונה, ההפסקות היו ארוכות מידי וזה הרגיש כל פעם מחדש כמו פגרת קיץ. לילדים ולנו המאמנים לא היה פשוט, אבל תמיד ידענו לחזור בכל הכח – וכאן אני רוצה לפרגן לשחקנים, שתמיד עובדים קשה ונותנים את הכי טוב שלהם וזה ראוי להערכה. אני אישית שמרתי על קשר עם השחקנים בסגרים ודרשתי מהם, במסגרת המגבלות, לשמור על כושר תוך כדי שהם מדווחים לי מה הם עושים ואני כיוונתי והדרכתי אותם מה לשפר. זה מאוד עזר לנו לחזור מוכנים יותר מהסגרים. אין ספק שזו תקופה מאתגרת ומלמדת גם את השחקנים וגם אותי איך מתמודדים עם אתגרים שנקרים בדרכנו”.
ה”אני מאמין” של דביר דדיה הוא חד משמעי: “מעל לכל – תמיד המטרה שלי הייתה לקדם כמה שיותר את השחקנים ברמת הכדורסל. ברמה האישית חשוב לי מאוד לתת לשחקנים ערכים טובים, בכדי שיצאו עם ארגז כלים מלא ככל שניתן לחיים”.
בנוגע לשאיפותיו העתידיות דביר דדיה מכוון גבוה: “אני תמיד שואף להתקדם מאוד. אני רוצה לאמן קבוצה בוגרת. אני תמיד לומד מאחרים – אם זה בהשתלמויות שהיו בזום או בכל מקום אחר, אוהב לראות אימונים וללמוד ממאמנים אחרים, אוהב להתייעץ עם מאמנים – וכאן אני רוצה להודות מאוד למנהל המקצועי, איתי ירושלמי – שממנו למדתי המון, אם כעוזר מאמן שלו ואם בהשתלמויות המצויינות שהוא מעביר. בכלל, תמיד יש אוזן קשבת ועם מי לדבר ולהתייעץ לאורך הדרך בכל בעיה או למידה שצריך – שזה ערך מוסף גדול מאוד”.
מכאן נעבור לפרק האסוציאציות:
רגע ספורטיבי גדול: “הזכייה של יעל ארד במדליה אולימפית ראשונה”.
רגע ספורטיבי עצוב: “מותו של קובי בראיינט”.
חלום ספורטיבי גדול: “מדליה אולימפית לנבחרת הכדורסל של ישראל”.
מאמן ישראלי אהוב: “דיוויד בלאט. בעיני הוא מייצג מקצוענות ברמה הגבוהה ביותר, יחד עם היותו אדם שמביט בגובה העיניים לכולם. בנוסף, התמודדות החיובית עם מצבו הרפואי, מעוררת הערצה”.
מאמן אהוב בעולם: “גרג פופוביץ’. מאותן סיבות של דיוויד בלאט מקצוענות ואישיות. מעבר לכך שהקבוצות שלו סופר אינטלגנטיות ומשחקות כדורסל קבוצתי בשונה מרוב קבוצות ה NBA”.
קבוצה אהודה בחו”ל: “סאן אנטוניו ספרס”.
ענפי ספורט אהובים: “כל ענפי האתלטיקה, טניס , ג’ודו, סקי ומעל הכל – ביליארד שאני מאוד אוהב לשחק ואפילו התחרתי ברמה הארצית בתחרויות של איגוד הביליארד הישראלי לפני שנתיים, כשסיימתי במקום מאוד גבוה, בדירוג הארצי, בעשיריה השניה”.
בשעות הפנאי: “מבלה כמה שיותר עם אשתי ירדן – שהיא החברה הכי טובה שלי שתמיד תומכת, עוזרת ומכילה, כך גם עם ההורים שלי – שתמיד שם בשבילי תומכים ועוזרים בהכל. להנאתי אני רוכב על אופנוע, גולש סקי, צולל בים וכמובן ביליארד”.
סרט אהוב: “הסנדק”.
מאכל אהוב: “שוקולד בכל צורותיו”.
מוטו: Great things never came from comfort zones
