שחקן הרוגבי שביט לב שב ממסע ארוך עם נבחרת ישראל, אחרי שחזר מפציעה קשה. שמחים להעניק לו את תואר “ספורטאי השבוע”.
נבחרת הרוגבי של ישראל המריאה בשלהי חודש מרץ למסע חוצה יבשות. בתחילה היה זה לטורניר אחווה ואירוח בדובאי, בהמשך לשבועיים של מחנה אימונים בדרום אפריקה. שני נציגים לרוגבי הגלילי היו חלק מהמשלחת המפוארת דניאל שמשון – שחקן קבוצת מועדון רוגבי גליל עליון, שאותו נארח לראיון בפינות המצטיינים שלנו בשבועות הקרובים, ומי שבחרנו בו ל”ספורטאי השבוע” שלנו – שביט לב, בן ה-28, שמתגורר בהרצליה – שם הוא לומד משפטים ומנהל עסקי במרכז הבינתחומי, אך לאחרונה התקבל לחברות בקיבוץ מעיין ברוך – כור מחצבתו.
שביט לב הוא אח שכול. אחיו הבכור, סמ”ר הרן לב ז”ל, נהרג במלחמת לבנון השניה, הוא היה למעשה זה שהחל את מורשת הרוגבי במשפחה. בעקבותיו הלכו גם אחיו הצעירים שייבדלו לחיים ארוכים – לימור, שגם היא שחקנית קבוצת הנשים של מועדון רוגבי גליל עליון ומשתייכת לסגל הנבחרת הלאומית, וגם שביט, שמשתף אותנו בתחושות שלו ביום הזה: “כל יום זיכרון הוא קשה. אני מגיע לקיבוץ לעזור בהכנות לטקס לזכר חללי צה”ל בני הקיבוץ וביום למחרת אנו עולים לקברו. קשה, כואב, אבל המשכנו בחיינו עם כל הקושי שבדבר”.
את החיבור שלו לרוגבי מצא שביט לב דווקא דרך קבוצת הנשים של המועדון: “עד לפני 6-7 שנים לא ממש ידעתי מה זה רוגבי. זה היה נראה לי קרב תרנגולים. הגעתי לאחד המשחקים של אחותי, ישבתי בקהל ואיכשהו המאמן חגי סופר ויניב גרטי – שחקן קבוצת הגברים ומנהל המועדון, זיהו אצלי איזשהו חיבור. אין לי מושג איך זה קרה. הם אמרו לי תגיע לאימון, אנחנו נלמד אותך, נחבר אותך לעניינים – וכך היה. התחברתי מהר מאוד לסיפור הזה ומאז הרוגבי חלק מחיי”.
שנת 2018 הייתה שנה שבה שביט לב מצא את עצמו מתנתק מהרוגבי, בתחילה מרצון ולאחר מכן מאילוץ לא נעים בלשון המעטה: “נסעתי לטיול במזרח הרחוק למשך חצי שנה. חזרתי עם רעב לרוגבי והגעתי אחרי מספר אימונים למשחק מול יזרעאל – שנחשבת לקבוצה איכותית מאוד. חשבתי שאצליח להתגבר על החלודה, אבל לצערי זה לא קרה. ספגתי פציעה קשה ברגליים, נאלצתי לעבור ארבעה ניתוחים, מצאתי את עצמי עם ברזליים ברגליים, על כסא גלגלים ובעוד כל מיני סיטואציות לא נעימות. כבר השלמתי עם זה שלרוגבי אני לא אחזור. כשהותר לי לחזור להתאמן התחברתי לענף הקרוספיט. לפני שנה הגיעה הקורונה לחיינו, מכוני הכושר נסגרו ובצר לי. ואז, ממקום לגמרי לא צפוי, הגיע טלפון מהנבחרת הלאומית, אליה השתייכתי טרם הפציעה. הוצע לי להתאמן יחד עם הנבחרת – לה היה אישור אימונים. הגעתי לאימון במגרש במכון וינגייט ונשאבתי לתוך זה. בתחילה זה יותר אימוני כושר ללא מגע ועם הזמן חזרנו לשיגרת אימונים עד כמה שניתן היה. יש חבר’ה מאוד טובים בנבחרת, מאמן דרום אפריקאי מהרמות הגבוהות ביותר בדמותו של קווין מומסיקנט, זה בעצם סיפור החזרה שלי לרוגבי”.
כאמור, שביט לב חזר לאחרונה ממסע ארוך עם הנבחרת ואלו הם הרשמים שלו: “הייתה חוויה גדולה מאוד בדובאי. לצערי, היא הייתה רק ל-36 שעות, מאחר ומסיבות טכניות שישה מחברי המשלחת ואני ביניהם לא הורשנו לטוס מסיבות טכניות והטיסה שלנו התעכבה ב-48 שעות. מיד לאחר הנחיתה בדובאי המשלחת אספה אותנו, בילינו קצת והמשכנו לאימונים, לבדיקת קורונה לקראת הנסיעה למחרת לדרום אפריקה. למחרת, אחרי ממש מעט מאוד שינה, התייצבנו למשחק שביעיות מול נבחרת דובאי ולאחר מכן עשינו משחק עם שתי קבוצות מעורבבות. במשחק בין הנבחרות ניצחנו 0:33, אבל מבחינתי הדבר הגדול באמת היה המשחק בין הנבחרת המעורבות, לשתף פעולה עם אנשים ממדינה שעד לאחרונה לא הייתה ביחסים עם ישראל. פתאום אתה מוצא את עצמך משתף פעולה עם אנשים מדובאי, מתקל חברים שלך מהנבחרת ורואה כמה הספורט מצליח לקרב בין שחקנים.
אחרי המשחק המשכנו איתם לאירוח במאהל מפואר והיה אירוח מרשים מאוד. המראנו לדרום אפריקה – מדינה שבה הרוגבי הוא דת. מתוך 65 מיליון תושבים רשומים מיליון אנשים כשחקני רוגבי. היינו אורחים של אקדמיה מובחרת, שבהקבלה לכדורגל זה כמו שנבחרת ישראל תמריא למחנה אימונים משותף עם ברצלונה. הייתה חוויה נדירה. ערכנו שם אימונים וגם משחקים. למדנו המון, חווינו המון, חוויה מאוד מיוחדת שרק העצימה אצלי את החיבור לענף המדהים הזה – שאני בטוח שכשיהיו לי ילדים אני אעודד אותם להתחבר לענף, שנותן כל כך הרבה ערכים של כבוד הדדי, שיתוף פעולה, קבוצתיות וחשיבה”.
בנוגע להמשך דרכו בענף הרוגבי שביט לב מצוי בלבטים: “בגדול, אני כרגע שייך רק לנבחרת ולא משתייך לקבוצה. אנחנו מתאמנים שלוש פעמים בשבוע ובמצבי הרפואי העדין והעומס שיש לי בלימודים, זה בהחלט מספיק. בעונה הבאה יכול להיות שאצטרף לקבוצה, זה תלוי כמה זמן וכח יעמדו לרשותי. דבר אחד בטוח: על הרוגבי אני לא אוותר”.
