אורלי שמש, מדריכת ריקודי עם מקצרין, יזמה ביחד עם כמה חברות הרקדות שמועברות בשידור חי בפייסבוק לכל מי שאוהב ריקודי עם ישראלים. וכך למרות הקורונה, כל מי שמתגעגע להרקדות יכול להצטרף מול המסך אצלו בבית.
רבות דובר בתקשורת על המצב הקשה של חיי התרבות בארץ עקב מגיפת הקורונה. איסור ההתקהלות הוא מכה קשה, אך יש לא מעט אמנים שמוצאים דרכים יצירתיות כדי לשמור על הקשר עם הקהל, ולהמשיך את החוויה התרבותית במסגרת המגבלות.
אחת כזאת היא אורלי שמש, מדריכת ריקודי עם תושבת קצרין, שנאלצה להפסיק את ההרקדות אותן היא קיימה בשנים האחרונות. בפורים בשנה שעברה היא קיימה את ההרקדות האחרונות, ומאותו שלב נאלצה, כמו אמנים רבים, לשבת בבית ולהתגעגע.
עבור אורלי שמש, שהריקוד אצלה הוא לא רק מקצוע, אלא משהו שהוא בדמה ובנפשה, זאת היתה מכה קשה. אבל היא לא אמרה נואש. אחרי כמה חודשים, כשהיא הבינה שמגיפת הקורונה לא הולכת להיגמר בעתיד הנראה לעין, היא אספה כמה חברות שיודעות לרקוד, והחליטה לקיים הרקדה בהרכב מצומצם שתועבר בשידור ישיר בפייסבוק.
“התחלתי בזה על הדשא שבחצר ביתי”, מספרת אורלי. “הבעל שלי, דותן, ראה את הקושי לרקוד על הדשא ובנה לי רחבה. כשהגיע החורף, עברנו לאולם. כך התחלנו להתגלגל והשידורים תפסו תאוצה. התחלתי לקבל תגובות מרוקדים בכל הארץ וגם ממדינות שונות ברחבי העולם.
“אנשים מחכים ליום שני כדי לרקוד איתי ועם החברות שלי, והם עושים זאת בסלון ביתם. זו אמנם לא אותה חווייה של הרקדה מהסוג המקובל, כי חסר המפגש החברתי, היציאה מהבית והאווירה המיוחדת של ההרקדה, אולם עדיין, על פי התגובות שאני מקבלת, זה עושה טוב להרבה רוקדים ורוקדות”.
אורלי שמש החלה את קריירת הריקוד שלה בגיל צעיר מאוד. היא גדלה בכרמיאל, שנחשבת ל”בירת ריקודי העם” של ישראל, ובה מתכנסים מידי שנה המוני רוקדים לפסטיבל המחולות השנתי.
כשהיתה בת 7 בסך הכל היא החלה לרקוד בלהקת אפרוחי כרמיאל, משם התקדמה ללהקת הנוער וללהקה הבוגרת של כרמיאל.
בגיל 18 היא היתה אמורה להצטרף ללהקת שלום תל אביב, שנחשבת ללהקה מובילה בתחום של ריקודי עם ישראלים. היא לא זכתה להצטרף ללהקה הזו עקב תאונת דרכים שהיא עברה. התאונה הזו גדעה את כל החלומות שלה להפוך לרקדנית מובילה.
תהליך השיקום היה ארוך. אורלי חשבה כבר שלא תחזור לרקוד. היא התחתנה, הקימה משפחה, ועברה לגור בקצרין. 11 שנים לאחר התאונה היא הגיעה לטיפול אצל כירופרקט, שלדבריה העמיד אותה חזרה על הרגליים. אבל עדיין היא לא חשבה לחזור לרקוד.
מי שנתנה לה את הדחיפה היתה מרקידה בשם חייה שיפמן ז”ל, שהציעה לה להצטרף להרקדות שלה, שהיו הרקדות לנשים בלבד. ברגע שאורלי החלה לרקוד באותה הרקדה, התשוקה לריקוד חזרה אליה, והיא לא עצרה מאז.
תוך זמן קצר היא נרשמה לקורס למדריכי ריקודי עם בתל אביב. בשלב מסוים בקורס היא שקלה לפרוש, כי ההשתתפות בקורס היתה כרוכה בנסיעות לתל אביב פעמיים בשבוע. “התלבטתי כי הנסיעות לתל אביב היו מתישות”, היא נזכרת. “שאלתי את עצמי, ‘מה, את באמת רוצה להיות מדריכה לריקודי עם?’
“כשבאתי והודעתי שאני לא מעוניינת להמשיך, זומנתי לפגישה. התקיימה שיחה ובה הסבירו לי שהם התרשמו ממני מאוד לטובה, ולכן הם עומדים על כך שאשאר בקורס. הם האמינו בי יותר משאני האמנתי בעצמי. היום אני מבינה שהם צדקו, ומאוד אסירת תודה על האמון שהם נתנו בי”.
להתבסס כמדריך לריקודי עם זה מאוד לא פשוט, משום שהתחרות על ליבם של הרוקדים קשה מאוד, אולם אורלי מצאה את הנישה שלה, שהיא הרקדות לנשים בלבד. “מתברר שיש לזה ביקוש גדול מאוד”, היא מסבירה.
“לנשים רבות זה יותר נוח. או שמדובר בנשים דתיות, או כאלה שמעדיפות הרקדות מהסוג הזה, כדי שלא ליצור בעיה עם הבעל, שעלול לא לאהוב את העובדה שהאישה יוצאת להרקדה מעורבת עם ריקודי זוגות”.
אורלי החלה להרקיד בצפת, ובהמשך הגיעה אליה הצעה להרקדה נוספת בקרית מוצקין. זו היתה מרקידה ותיקה שהחליטה לפרוש, וביקשה מאורלי להחליף אותה. כשאורלי החלה להרקיד בהרקדה הזו היו בה כ-20 בנות. אורלי הצליחה להגדיל את מעגל המשתתפות בחוג ל-90 רוקדות.
במקביל לעבודתה כמרקידה, אורלי החלה גם ליצור ריקודים חדשים. עד היום היא יצרה כבר 18 ריקודים שהפכו לחלק מהרפרטואר הגדול של ריקודי עם ישראליים, והם נרקדים בהרקדות בכל הארץ וגם במקומות רבים ברחבי העולם. אחד מהם, הריקוד “חפץ חיים”, על בסיס השיר של ירדנה ארזי, זכה להצלחה גדולה מאוד.
דווקא כאשר אורלי שמש היתה בשיא התנופה שלה כמרקידה, הגיעה מגיפת הקורונה ועצרה את הכל. “הרגשתי שאין לי היכן להוציא את האנרגיות”, היא מסבירה. “הבנתי שאני חייבת למצוא את הדרך לחזור לרקוד. ההרקדות שאני מעבירה כיום, עם כל הקושי והמגבלות, החזירו אותי לעניינים”.
כשצופים בהרקדה הוירטואלית של אורלי שמש, זה נראה שהכל זורם בקלות, אבל זה לא כל כך פשוט. כשיש רק ארבע או חמש רקדניות, כל הפוקוס עליהן, הרקדניות צריכות להיות במיטבן, לזכור את כל הצעדים, ומדובר בכ- 50 ריקודים שנרקדים ברצף של שעתיים.
“זכיתי לכמה חברות מדהימות שמוכנות להשקיע בעניין מכל הלב”, מציינת אורלי. “אני שולחת להן שבוע מראש רשימה של הריקודים להרקדה הבאה, והן עושות חזרות, כל אחת בביתה, כדי להגיע מוכנות. לרקוד שעתיים תמימות, כמעט בלי הפסקה זה מתיש. גם אני יוצאת סחוטה אחרי ערב כזה.
“למרות הקושי והמגבלות יש לי סיפוק גדול מאוד, כי אני כל הזמן מקבלת תגובות מדהימות. אנשים שולחים לי סרטונים שבהם רואים אותם מזיזים את כל הרהיטים בסלון כדי לרקוד מול המסך. מי שמסיבה כלשהיא לא פנוי להצטרף לשידור החי בימי שני, יכול להיכנס לדף הפייסבוק שלי, ולמצוא את כל ההרקדות, וגם ביוטיוב אפשר למצוא.
“ההרקדות הווירטואליות האלה הן הזדמנות פז גם לאנשים שלא רקדו מעולם. ישנם רבים שסבורים שיש להם שתי רגליים שמאליות, וחוששים להצטרף למעגל שבו כולם יודעים לרקוד. באמצעות השידורים הם יכולים להתנסות בכך מבלי שאף אחד יראה. אם לא מצליחים לקלוט את הריקוד, אפשר לחזור שוב ושוב, ואפשר למצוא גם סרטוני הדרכה ביוטיוב כמעט לכל הריקודים. הריקוד הוא פעילות ספורטיבית לכל דבר, שפשוט עושה טוב לגוף ולנשמה”.
