כתבה מספר 3 בסדרת הכתבות של המאמן אלון הירש על התהליכים שעבר ענף הטריאתלון. היום על השתלבות ענף רכיבת האופניים בתוך הטריאתלון.
יום רביעי הגיע – ואנחנו כבר עם כתבה שלישית בסדרת הכתבות על התפתחות ענף הטריאתלון. אחרי הכתבה הראשונה שעסקה בהיווצרות הראשונית של הענף – ואחרי שבכתבה הקודמת הופנה זרקור רחב לתחום השחייה, אולם יש לזכור כי אם נחלק את היחסיות בתחרות טריאתלון, הכתבה הערב תעסוק בתחום האופניים כביצוע הארוך ביותר בתחרות. לפיכך, ראוי שניתן מקום של כבוד לכלי הרכב התחרותי והיקר הזה ונכיר אותו מקרוב.
הדגם הראשון: מכונת הליכה
בשנת 1817 המציא הברון וון דראיי מעין מכונת הליכה מעץ שתאפשר לו להגיע אל הפינות היותר מרוחקות בגנים המלכותיים שלו. הייצור המוזר הזה הונע על-ידי כוח הרגליים שנעו על הקרקע, בעוד הרוכב ישוב על כיסאו (הפדלים עדיין לא הומצאו). התנועה נראתה כמו מעין הליכת-גלישה.
“משקשק העצמות”
הדור הבא של מכונות הרכיבה הדו-גלגליות הופיע בשנת 1865, כאשר לצדי הגלגל הקדמי נוספו פדלים. כינוי החיבה שדבק באופניים אלו היה “משקשק העצמות” (Bone Shaker). הסיבה: השילוב של אופניים הבנויים מעץ, גלגלים ו”צמיגים” ממתכת וגם דרכים משובשות – עשו את הרכיבה לתענוג מפוקפק. גם אופניים אלו פינו את מקומם מעל במת ההיסטוריה במהירות רבה.
צמיגים מתנפחים!
הצמיגים המתנפחים היו המצאה של וטרינר אירי שביקש לעשות את האופניים של בנו ליותר נוחות. שמו של הרופא הצעיר היה Dunlop. נשמע מוכר?
מרגע זה, נוחות ובטיחות התכנסו לחבילת רכיבה אחת, ולא היה עוד צורך לבחור בין הגלגל הגבוה הנוח והמסוכן, לבין שני הגלגלים הזהים, שסיפקו בטיחות אך חוסר נוחות. בתחילת המאה העשרים החל לרדת מחירם של האופניים ונוספו שרשראות עמידות. רבים מהאופניים שנמכרו יועדו לתחבורת פועלים למקום עבודתם, כמו גם לרכיבות הנאה. כלומר, לכלי התחבורה החדשני והזול היתה גם השפעה חברתית כלכלית. גם נשים יכלו עכשיו לרכוב בביטחה ולקבל מעט עצמאות. בשנת 1896 אמרה פעילה חברתית בשם סוזן אנתוני: “האופניים סייעו לעצמאותן של הנשים יותר מכל דבר אחר בעולם”.
אופני גלגל גבוה (High Wheel)
בשנת 1870 הופיעו לראשונה אופניים העשויים מתכת. הפדלים עדיין היו צמודים לגלגל הקדמי, וקצות הגלגלים נעטפו בצמיגים מגומי קשיח. החידוש הטכנולוגי היה גלגל קדמי עצום-ממדים שאיפשר רכיבה רכה ונעימה יותר. ככל שהלך וגדל הגלגל הקדמי, כך הלכה וגברה יעילות הרכיבה. כלי זה קיבל לראשונה את השם Bicycle (“שני גלגלים”).
אופניים אלה נהנו מפופולאריות עצומה בקרב צעירים בני המעמד הגבוה בלבד (מחירם עמד על סכום השווה למשכורת ממוצעת של חצי שנה). מאחר והרוכבים ישבו גבוה, מעל למרכז הכובד, כל מכשול קטן יכול היה לגרום להתהפכות: אבן קטנה, חריץ בשביל או כלב רודף.
האופניים מקבלים צורה
התפתחויות טכנולוגיות בתעשיית המתכת של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים אפשרה לייצר אופניים קלים ועמידים, והחשוב מכל: בממדים המתאימים לפרופורציה של גוף האדם. כך למעשה חזרו לאופנה האופניים בעלי שני הגלגלים הזהים, ועתה הם כללו גם שרשרת. עם זאת, הרכיבה לא הייתה נוחה, בעיקר בגלל צמיגי הגומי הקשיח. אופניים אלו סימלו את סוף עידן הגלגל הגדול.
התפתחות אופני הטריאתלון
אופני כביש נועדו להתמודד עם מגוון רחב של מצבים הכוללים עליות, פניות, או רכיבות בדבוקה כאשר המרווח בין הרוכבים הוא סנטימטרים בלבד. “זווית מוט הכסא תהיה בד”כ 73 מעלות. באחיזת קצות הכידון זווית הרוכב מתחדדת. זווית זו מאפשרת דיווש יעיל בהעברת התנע מהרוכב לדוושות האופניים ויצירת וואטים (כוח מכאני)”.
אופני טריאתלון נועדו להתמודד כמו אופני כביש עם מגוון אתגרי הדרך, אולם זוויות הישיבה מאפשרות לחסוך באנרגיה באופן משמעותי לקראת סגימנט הריצה. אי לכך זווית מוט הכסא תהיה חדה יותר ותגיע ל- 76-78 מעלות. אורך מוט האנכי יהיה קצר יותר, הקרניים קצרות יותר ובד”כ אורך השרשרת קצר כבסנטימטר אחד. מבנה אופניים שכזה יאפשר רכיבה אווירודינמית יעילה וחסכונית יותר.
כיום הטריאתלטים מחפשים דגמי כביש-אווירודינמיים – אלה דגמים בעלי גאומטריה קרובה או זהה לזו של אופני כביש רגילים, אולם הם מלאים בפיצ’רים הלקוחים מעולם הנג”ש. זה לא חדש: בטריאתלון עשו את זה כבר לפני הרבה שנים. מהחברות הראשונות שעשו את זה הייתה Kestrel, וכמובן Cervelo שבנתה עצמה כמובילת שוק ע”י קידום ובזכות המגמה הזו (עם סדרת ה- S). גם Felt ותיקה ומתקדמת בתחום הזה עם דגמי ה- AR שלה, ולאחרונה ראינו את האופניים החדשים של צ’יפוליני, את ה- Venge החדשים של קאבנדיש מאת Specialized, ה- Scott Foil, ואחרים. הצפה.
במקביל לחיזוק אלמנטים אווירודינמיים באופני כביש, ישנה הקצנה דרמטית אצל טריאתלטים: אלה כבר לא מסתפקים באופני כביש אווירודינמיים אלא הולכים ישר אל גרסת הקצה: אופני נג”ש ייעודיים. עד לפני 5 שנים כמות שלדות ה- Timetrial הייעודיות בארץ הייתה מזערית. באו אנשי האיירונמן ועשו מהפכה בכבישים ובמכירות הציוד הזה.
ע”פ Road Bike Magazine הגרמני ומומחה האווירודינמיקה אנדריאס וואלסר, הטענות על חסכון משמעותי של עשרות שניות על 40 ק”מ של נג”ש עקב שלדה אווירודימית בד”כ אינן נכונות במציאות. בדיקות היצרנים שטוענות את זה מתנהלות בתנאים סטריליים של מנהרת רוח המדמה רכיבה מהירה ובמקרה הטוב עם בובה סטטית שמדמה רוכב. הבובה הזו, בשונה מאיתנו חסרת בעיות גמישות של רוכבים אנושית ויש לה תנוחה מושלמת…
במציאות השפעת הרוכב היא כה גדולה שהיא גורמת לכך שהשפעת שלדת נג”ש, שבנפרד מהרוכב יעילה יותר בכ- 10% מאופניים רגילים, היא כנראה אחוז אחד (1%!) בלבד כשיש עליה רוכב – וזאת עוד בהנחה שכל שאר המשתנים אופטימליים לנג”ש. הסיבה העיקרית לכך היא סיבובי הפדלים ע”י הרוכב שגורמים לכאלה מערבולות סביב השלדה, שרוב יתרונה נעלם במציאות.
