יצחק קנר, מהבולטים שבכדורגלני ומאמני הגליל, לקח העונה פסק זמן מאימון בעקבות משבר הקורונה. אנו מצדיעים לו בראיון בפינת “מאמן החודש”.
משבר הקורונה המתמשך אינו פוסח על הכדורגל. העונה הזו היא עונת כדורגל מאוד שונה ולא שגרתית עבור יצחק קנר, בן 73, אב לשלושה וסב לחמישה מקיבוץ דפנה, שעד היום נחשב לאחד מגדולי הכדורגלנים והמאמנים שהצמיח הגליל העליון. עונה ראשונה שבה הוא מוצא את עצמו מחוץ למגרשי הכדורגל. התקופה עושה את שלה וקנר מוצא את עצמו מתחבר לכדורגל דרך הכורסא, בתקווה שתקופת הקורונה תחלוף ובמטרה לחזור למגרשים. יצחק קנר החליט על עונה של פסק זמן ועבורנו זה זמן מצוין להצדיע לו בפעם השלישית בעשור האחרון בתואר “מאמן החודש” של “גליל עולה”.
משחר ילדותו מצא את עצמו קנר משחק כדורגל במדשאות הקיבוץ, כנער הצטרף להפועל כפר בלום ומצא את עצמו בגיל צעיר מאוד מוביל את התקפת קבוצת הבוגרים בימיה היפים בליגה השניה והשלישית ובהמשך הוביל את התקפת הפועל קרית שמונה, כשבחלק נכבד מהזמן זכה לשתף פעולה עם אחיו הצעיר, צביקה – ששיחק כמגן. קנר הצטיין כשחקן התקפה וזכה לביקוש מצד קבוצות מהליגה הבכירה, אך באותם ימים החשש לעזוב את אזור הנוחות בקיבוץ לטובת הלא מוכר והלא ידוע בחיים העירוניים, השאירו את קנר קרוב לבית. קנר כל כך אוהב כדורגל, שאפילו על לידת בנו הבכור, אייל, הוא שמע בסיום משחק שבו כבש שער במדי הפועל קרית שמונה – שניצחה בהרצליה. משם המשיכה הקבוצה הצוהלת היישר לבית החולים בצפת והשמחה לא ידעה גבולות. עם פרישתו ממשחק לקראת אמצע שנות ה-80 קנר עבר קורס מאמנים והחל לאמן במחלקת הנוער של הפועל קרית שמונה ובהמשך הוביל גם את קבוצת הבוגרים. קנר הקדיש חלק ניכר מזמנו לפעילות במחלקת הנוער של המועדון והיה מבוניה של מחלקת הנוער של עירוני קרית שמונה – בה אימן בכל שכבות הגיל, שימש כמנהל מקצועי של החטיבה התחתונה והאמצעית ולאורך השנים רוב הכדורגלנים שצמחו בהפועל קרית שמונה ובעירוני קרית שמונה מגיל צעיר והגיעו לליגות הבוגרים השונות עברו תחת הדרכתו.
מיקי ממן – מגינה השמאלי בעבר של הפועל קרית שמונה, לא חסך בשבחים לאחד מהמאמנים שהכי השפיעו על קריירת המשחק שלו: “בתחילת דרכי קבלתי מאיציק המון טיפים איך להצליח להיות מחויב צנוע לא לוותר, להעיז יותר. תמיד היה אומר לי, מיקי, לך אחד על אחד, אתה מהיר לא יעצרו אותך, אתה מזכיר אותי. לך רק במהירות. איציק הוא אחד המאמנים והשחקנים הגדולים שגדלו בקרית שמונה דור שלם של שחקנים שעברו תחת הידים והרגלים המקצועיות שלא כל שחקן שהיה מגיע לקנר חשש בהתחלה קשה פדנט לא מוותר משמעת ברזל רק ככה מצלחים”.
מכאן לראיון שערכנו עמו.
יצחק, מה הסיבה שהעונה אתה מחוץ לתחום האימון?
“בתחילת העונה ראיתי שלא קיבלתי קבוצת ליגה לאמן. הייתי בדיוק בהשתלמות של איגוד המאמנים באילת. הרגשתי שאני כנראה כבר לא רצוי. לא רציתי לאמן בבית ספר לכדורגל, לכן החלטתי שהעונה לא אמשיך. הבנתי את מקומי. חשבתי לבדוק אפשרויות אחרות כאן באזור, אבל לבסוף חשבתי על הדברים לעומק והחלטתי לקחת עונה של פסק זמן אחרי כל כך הרבה שנות אימון. במצב העניינים הנוכחי של תחלואת הקורונה, עלי להישמר. אני לא צעיר בגיל, לקבוצות מגיעים חבר’ה מכל מיני מקומות, שמתערבבים עם ילדים גם במסגרות אחרות. אני מאוד אוהב לאמן ילדים ואוהב לראות את ההתפתחות שלהם, אבל אני בגיל שנכלל בקטגוריה של קבוצות הסיכון. החלטתי שהעונה הזו אני אקח צעד אחורה”.
איך עוברת עליך התקופה?
“בסך הכל טוב לי. אני לא משתעמם. אני שומר על הבריאות, עושה הליכות, עושה ספורט, משחק עם הנכדים, מוצא יותר זמן למשפחה, רואה כדורגל וספורט בטלויזיה, בדגש על משחקיה של עירוני קרית שמונה – לה אני מחזיק אצבעות, משחקים מרכזיים מליגת העל ומאירופה ומשחקים של מכבי ת”א בכדורסל”.
העיסוק בכדורגל לא חסר לך?
“במצב הקיים לא חסר לי הכדורגל. לא עבר מספיק זמן שארגיש את הואקום. אני אוהב לאמן ויכול למצוא נישות לאימון, אבל במצב הקיים זה לא הזמן המתאים. אני מחכה שסכנת הקורונה תחלוף ובתקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר”.
אתה עוקב אחר הנעשה במחלקת הנוער של עירוני קרית שמונה?
“בוודאי. אני מתעדכן דרך התקשורת בתוצאות ובמיקומי הקבוצות. מתעדכן גם דרך רונן פחימה, מנהל קבוצת ילדים א’, שגר בקרבתי ובעבר שיתפנו פעולה. אני שמח לראות שהקבוצות בסך הכל נמצאות במיקומים טובים ושהעונה הזו התחילה בצורה די טובה. אני מאחל הצלחה לכל הקבוצות ומקווה שהן יצמיחו הרבה שחקנים שישרתו ביום מן הימים את קבוצות הנוער והבוגרים. אני מאוד שמח לראות חבר’ה צעירים שגדלו במחלקה מגיל צעיר, כמו אורי דהן ועידן נחמיאס, בתור עוגן בהגנת הקבוצה הבוגרת ובתור שחקנים שמבוקשים במועדונים גדולים ומתדפקים על דלתות הנבחרת. הלוואי שיהיו עוד בעקבותיהם”.
דיברת בפתיח על כך שהיית בהשתלמות למאמנים בקיץ האחרון. אדם עתיר ניסיון כמוך, יש מה לחדש לו?
“תמיד יש מה ללמוד ומכל אחד יש מה לקחת. כל חבר באיגוד המאמנים נדרש למספר שעות השתלמות בשנה. אני מגיע להשתלמויות ולהרצאות לא מהמקום הזה שאני מרגיש חייב. אני מגיע מהמקום הזה של ללמוד, להתפתח ולהתחדש. אני נוסע מדי שנה לאילת ומתלווה אלי בת זוגי, אנחנו נהנים מנופש ופוגשים בני משפחה. אני אמשיך להיות חבר באיגוד המאמנים, גם אם אפרוש סופית מאימון. אני אוהב כדורגל ואוהב לאמן ותמיד שמח להיחשף לעוד זוויות באימון”.
לסיום, מה נאחל לך?
“נאחל לכולנו לשמור על עצמנו ועל סביבתנו בתקופה הזו, כדי שנוכל לחזור לחיים שהכרנו לפני הקורונה”.
