גליה שופמן מכפר סאלד התנסתה בכל כך הרבה ענפי ספורט. בשנתיים האחרונות היא מוצאת חיבור גדול לרוגבי. שמחים להרחיב על כך בכתבה הבאה.
קבוצת הנשים של מועדון רוגבי גליל עליון היא קבוצה המורכבת מנשים בגילאים ה-20 וה-30, שהמכנה המשותף של רוב השחקניות הוא אחד: הן לא גדלו לתוך הענף, הן נחשפו אליו בשנים האחרונות – רובן הגדול דרך הפעילות במכללת תל חי, כך גם גליה שופמן, בת 32, שמתגוררת בקיבוץ כפר סאלד. לפני הצבא היא עסקה במגוון רחב של ענפי ספורט ובהם: כדורסל, התעמלות קרקע, קפואירה טיפוס. השירות הצבאי ניתק את המגע בין גליה שופמן לספורט, אך מה שהחזיר אותה לעשות ספורט היה ענף האקרובלנס. בשנתיים האחרונות היא מוצאת את עצמה חלק אינטגרלי מקבוצת הרוגבי של הגליל. מכאן נמשיך לראיון שערכנו עמה.
מה הביא אותך לענף?
“אני לא יודעת מתי או איך שמעתי על הרוגבי בפעם ראשונה, אבל היה לי מושג כללי מה זה. לפני כמה שנים הציבו דוכני פתיחת שנה במכללה והיתה שם בחורה מגניבה שהציעה לי לבוא לשחק רוגבי – ומאז התעורר בי הרצון לרוגבי. עברו כמה שנים מהרגע שהרצון התעורר עד שהוא מומש. פתאום הכרתי אנשים שמשחקים בקבוצות המועדון, יצאתי עם בחור שמשחק בקבוצת הגברים, גיליתי ששכנים שלי משחקים, חברות מהלימודים משחקות ולבסוף חברה מהאקרובאלנס – מיכל להק, הקפטנית שלנ, גם התחילה לשחק והזמינה אותי להצטרף. כשהגעתי לאימון ראשון ידעתי שאני באה להתחיל, לא לנסות. שמחה שהצלחתי להתמיד”.
איזה מקום הרוגבי תופס בחיים שלך. איך זה מתבטא ביום יום?
“מהרגע שהתחלתי לשחק המקום של הרוגבי בחיים שלי הלך וגדל. התחלתי את זה כחוג של פעמיים בשבוע, אבל אז מהר מאוד הבנתי שאני רוצה יותר. הכיף וחווית המשחק גרמו לי לרצות להשתפר וכך התחלתי גם לרוץ, להיפגש עם חבר ולהתאמן על מסירות ובעיטות, לראות משחקים וכו’. יש גם את כל הארועים של המועדון, שאני ממש אוהבת. ימי הולדת, חגים משותפים וסתם סיבות אקראיות להפגש עם כולן, לשתות בירה כמיטב המסורת ולעשות שטויות שאופיינים לאנשי הרוגבי”…
מה תוכלי לספר על הדינימיקה עם המאמן והחברים לקבוצה?
“הקבוצה מדהימה והמאמן מדהים. האימונים תמיד כייפים ונעימים, עופר מקצועי, סבלני, נותן יחס אישי ונותן הרגשה שתמיד אפשר לדבר איתו. מהרגע שהגעתי לקבוצה הבנות גרמו לי להרגיש שייכת ועזרו לי. סליחה שזה נשמע כמו סיסמה, אבל אנחנו באמת משפחה אחת גדולה, כולל המשפחה המורחבת שהיא הקבוצה של קבוצת הגברים ואפילו הנוער. זה משחק קבוצתי ויש לי מזל ענקי להיות חלק מהקבוצה ומהמועדון”.
ממה את הכי מרוצה וממה פחות בעונה שהייתה, בצד האישי ובצד הקבוצתי?
“אני חושבת שאנחנו כל הזמן הולכות ומשתפרות כקבוצה. הטכניקה האישית מתחדדת, העבודה הקבוצתית נהיית אינטואיטיבית יותר. אנחנו לומדות לקרוא את המגרש ואת חברות הקבוצה. תמיד יש לאן לשאוף אבל אני לא יכולה להגיד שיש משהו שאני לא מרוצה ממנו מבחינה קבוצתית. אולי זה המקום הזה עדיין אין לי מספיק הבנה כדי לשפוט. מבחינה אישית, תמיד יש פאדיחות. כדורים נופלים, טאקלים מפוספסים, טריי בקו הלא נכון… אני גם יכולה להתעצל פחות ולרוץ יותר, אבל כולל כל הפאדיחות יש מגמת עליה ותחושת הצלחה אישית וזה תמיד כיף”.
מכאן נעבור לפרק האסוציאציות:
רגע ספורטיבי שמח – “היה טורניר בעונה האחרונה, נגד קבוצה מתל אביב, שהרמתי כדור, רצתי יותר מחצי מגרש ושמתי טריי באמצע. זה כנראה היה הכי מהר שרצתי בחיים שלי. יותר משמח מהטריי היתה ההבנה שיש בי יותר ממה שאני רגילה להאמין”.
רגע ספורטיבי מאכזב – “היה טורניר שלם בעונה האחרונה, שהתקיים בספורטק בת”א. באתי עם מצברוח ירוד, אחרי שלא הצלחתי לישון טוב, הייתי מיובשת וחסרת אנרגיה. היה קשה להרגיש שאני לא מצליחה להוציא מעצמי כלום”.
החלום הספורטיבי הגדול שלי – “להמשיך לעשות ספורט עד גיל 100”.
ענפי ספורט נוספים שאני אוהב/ת – “אקרובלאנס, ריקוד עמוד, ריקוד סווינג (לא ניסיתי אבל נראה ממש מגניב)”.
המקום שהכי עושה לי את זה בצפון – “כל הגליל מדהים, אבל יש לי איזו חיבה מיוחדת לכנרת”.
אוהבת לעשות בשעות הפנאי – “אני אוהבת לקרוא, לשחק במחשב, לשחק D&D ומשחקי תפקידים אחרים, לשפץ ולבנות דברים בבית (מסתבר שזה תחביב), לשבת בנחל עם חברים ובירה, לצלול”.
מאכל אהוב – “תפוחי אדמה. כל מה שאפשר לעשות מתפוחי אדמה”.
סרט או תוכנית טלויזיה – “משתנה בהתאם למצב הרוח ולתקופות בחיים. אבל יש סידרה אחת שאני חוזרת אליה מידי שנה בערך שהיא Firefly וכרגע Better Call Soul!”.
מוטו/משפט העצמה – “מצחיק לנסות להכניס את כל תפיסת העולם למשפט אחד אבל זה בטח משהו בכיוון של להיות נחמדים ונעימים ולעזור לכולם. נשמע לי הדבר הנכון לעשות בחיים”.
