אשת הברזל

אלן בלצקי מקיבוץ מנרה עושה חיל בענפי זריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל, זאת לאחר שעברה בין אינספור ענפי ספורט. שמחים להעניק לה את תואר “ספורטאית החודש”.

צילום: מקסים דופליי – אתר איגוד ההתעמלות

לפני שישה ימים קיבוץ מנרה עלה לכותרות בנסיבות ביטחוניות, היום אנו שמחים ששמו של הקיבוץ עולה לכותרות שלנו בהקשר ספורטיבי. אלן בלצקי, בת ה-16.5, שמתגוררת עם משפחתה בקיבוץ מזה כשלוש שנים, הגיעה בחודש שעבר למקום הרביעי באליפות הארץ בהדיפת כדור ברזל – ענף שאליו נחשפה לפני שנה בלבד, זאת לאחר שסיימה את דרכה באקדמיה של איגוד הכדורמים במכון וינגייט. בנוסף, הצליחה בחודש שעבר לזכות במקום הראשון באליפות הארץ בזריקת דיסקוס, תוך שהיה שוברת שיא אישי. כל זאת, למרות תקופת הקפאה של כחודשיים מאימונים, בשל משבר הקורונה. ההצלחה הגדולה של אלן בלצקי והדרך המרשימה שעשתה בשורה של ענפי ספורט, מזכים אותה בתואר “ספורטאית החודש” שלנו.

אלן בלצקי רק בת 16.5, אך ספק אם יש הרבה אנשים בעולם כולו, שהספיקו בפרק זמן כל כך קצר להשתייך לכל כך הרבה ענפים. אלן בלצקי מתארת את המסע שעשתה, לפני שעברה עם משפחתה לקיבוץ מנרה: “גדלתי בקיבוץ נווה אור, שבעמק בית שאן. בכתה א’ התחלתי בחוג טניס ובחוג כדורסל בהפועל גלבוע מעינות, הצלחתי להתמיד בשניהם עד סיום כיתה ב’. מכיתה ג’ הפסקתי את העיסוק בספורט ועברתי לריקוד, כך שעד סיום כיתה ו’ רקדתי בלט, ריקוד מודרני ופלמנקו, מאוד אהבתי לרקוד ונהניתי מכך, אני מאמינה כי בסופו של דבר דווקא הריקוד עזר לי מאוד להגיע להישגים שלי, בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל זו תנוע סיבובית שהיא מעין ריקוד על מעגל של כ 2.5 מטר”. 

הפרק הספורטיבי של אלן בלצקי בגליל העליון העשיר מאוד את הרזומה שלה: “כאשר עברתי הגעתי לגיל חטיבת ביניים המשפחה שלי החליטה לעבור למנרה, כאן כבר עברתי לאימוני שחיה בהפועל גליל עליון. באחד האימונים במהלך השנה מאמן הכדור מים של אגודת הכדורמים של שמיר, אנסטיס, ראה אותי באימון השחייה והציע לי לעבור לכדור מים. בהתחלה לא התלהבתי מכך, כי כלל לא הכרתי את הענף הזה, אבל עם הזמן דווקא מאוד נהניתי לשחק. עד סיום כיתה ז’ שיחקתי בקבוצת הבנים (עד גיל 14) בכדורמים. בסיום אותה השנה עברתי את המיונים לאקדמיית הכדור מים של וינגייט והתקבלתי לשם, כך שבכיתה ח’ ו ט’ למדתי והתאמנתי בוינגייט. בסיום כיתה ט’ קיבלתי הודעה כי אני לא ממשיכה באקדמיית הכדור מים ועל כן עלי לעזוב את הפנימיה, ההחלטה התקבלה מצד אחד באכזבה ומן הצד השני בתחושת מיצוי מצדי, הרגשתי שאני צריכה לעבור הלאה. כאשר חזרתי למנרה השנה חזרתי ללמוד בבית הספר “הר וגיא” והייתי בצומת דרכים מבחינת הספורט, השאלה הייתה מה אני רוצה לעשות ובאיזו רמה? אבא שלי דחף אותי להמשיך בספורט ההישגי ואז גם החלתי להתחיל להתאמן בשלושה תחומים: רוגבי נשים, כדור ברזל והרמת משקולות. הבנתי שעם הזמן אני אוכל לבחור ולהתמקד באחד מהם ולהמשיך איתו הלאה. עם הזמן הבנתי שהתחום אותו אני הכי אוהבת ומתחברת אליו הוא כדור ברזל וזריקת דיסקוס”.

שי בית הלוי, המנהל המקצועי של אגודת אתלטיקה גלילית, אינו מופתע מההצלחה של אלן בלצקי: “אלן אתלטית בתחילת דרכה, יש לה נתונים אנתרופטריים טובים וכישרון בתחום הזריקות ואכן הגיעה כבר בתחילת דרכה להישגים יפים בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס. התמדה והמשך למידה בתחום התנועה האתלטית הכללית בכלל ובתחום הזריקות בפרט יובילו את אלן לעוד הרבה הישגים והצלחות”.

מכאן נמשיך לראיון שערכנו עם אלן בלצקי – “ספורטאית החודש” שלנו.

אלן, חזרת לגליל אחרי מספר שנים באקדמיה של איגוד הכדורמים. איך השפיע עליך הניפוי מהאקדמיה?

“בהתחלה הייתי מאוד מאוכזבת ועצובה, הבנתי כמובן את הסיבה לכך – הכלל הוא שרק מי שנמצאת בנבחרת ישראל יכולה להיות באקדמיה ובכיתה ט’ לא הצלחתי להיכנס לסגל הסופי של הנבחרת עד גיל 15. עם זאת בסוף השנה השנייה באקדמיית הכדור מים הרגשתי שלמרות שאני כן משתפרת עדיין חסר לי המון ואני פשוט הרגשתי שמיציתי את התחום”.

בתחילת הדרך בחרת לשלב בין רוגבי, הרמת משקולת והדיפת כדור ברזל. מה החוויות שלך מכל אחד מהענפים ומה גרם לך לבחור בהדיפת כדור ברזל?

“ברוגבי הייתה חוויה מדהימה, בנות מצוינות שפתחו אותי לתחומים שונים, אני הייתי הכי צעירה בקבוצה, שהורכבה כולה מסטודנטיות או בנות בוגרות שהיו לפחות 10 שנים מעלי, זה הייה מאוד כיף. מצד שני הרגשתי שזה יותר ברמת חוג ופחות ברמת אימון ספורט ואין בתחום באמת אפשרות להתקדמות מקצועית משמעותית לכן היה לי אמנם קשה לוותר על החברות שלי, אבל מבחינה ספורטיבית לא הרגשתי חיסרון כלשהו. מועדון הרוגבי של הגליל העליון בו התאמנתי סיפק אולי את החוויה הספורטיבית והחברתית הכי טובה בחיים שלי ואני אשמח לחזור לשם בעתיד. בתחום הרמת המשקולות דווקא הרגשתי מאוד נוח בהתחלה ומאוד התלהבתי מכך, אך עם הזמן נתקלתי במספר בעיות שפשוט לא הצלחתי להתגבר אליהם. בינואר התחלתי להתאמן עם מאמן משקולות מקצועי, דניאל שרבקוב, עד אז התאמנתי עם אבי. דניאל באמת הצליח לקדם אותי בצורה משמעותית, אך די הפסקתי לאהוב את התחום. תחושת הרמת המוט מעל הראש איננה נוחה לי ואני מאוד לא אוהבת אותה. בתחום הדיפת כדור הברזל המאמן שלי הוא מיכאל לובן מאגודת אתלטיקה גלילית, הוא עבד איתי מתחילת השנה ועד סופה, מדי פעם יצא לי להתאמן במכללת אוהלו עם איתמר לוי שהוא גם בוגר של המועדון וגם אלוף ישראל בהדיפת כדור ברזל ושיאן ישראל בתחום זה. האימונים איתו נתנו לי השראה רבה ואני מאוד מעריצה את איתמר וחולמת להיות ספורטאית כמוהו. בסופו של דבר הדיפת כדור ברזל וזריקת דיסקוס זה ספורט יחידני, רק את, העיגול, הכדור וזהו, זה מאוד מרגיע ואת יודעת שבסופו של דבר התוצאה תלוייה אך ורק בך. מאוד אהבתי את התחושה הזו”.

איך הצלחת בפרק זמן כל כך קצר להגיע להישג כל כך מרשים? למה את מייחסת את זה?

“חלק הכך זה הבסיס שאיתו הגעתי, שמירה על איזון ותנוע נכונה שלמדתי בריקוד, משמעת אימונים מוינגייט, מאמנים מדהימים בדמותם של מיכאל לובן, שי בית הלוי, איתמר לוי, דניאל שרבקוב – והחלק השני זו תמיכה מלאה מהמשפחה שלי. בשום שלב לא הרגשתי שחסר לי דבר מכל מה שהייתי צריכה, תמיד היה הכל, זה פשוט היה מדהים. הכל ביחד הביא אותי לתוצאות כאלו במהלך השנה”.

כשעמדת על הפודיום בתחרות הדיסקוס, האמנת שזה באמת קורה או שהרגשת מופתעת?

“האמת כן, חשבתי שאני אעמוד על הפודיום, אבל לא במקום הראשון, דווקא מי שלקחה את המקום השני הרגישה תחושת אכזבה מאוד עמוקה, כי היא חשבה והייתה די בטוחה שהיא הולכת לזכות והרגישה תחושת אכזבה עמוקה כאשר אני ניצחתי, לכן היא אפילו לא נשארה לטקס חלוקת המדליות. מה שכן הרגשתי שאני יכולה לזכות גם במדליה בהדיפת כדור ברזל ביום הראשון של האליפות, והרגשתי אכזבה מאוד גדולה כאשר לא הצלחתי לעשות זאת. כך שתחרות הדיסקוס הייתה גם סוג של תחושת פיצוי בשבילי, שלא כל השנה הייתה לריק”.

איך התמודדת עם תקופת הקפאת האימונים בקורונה?

“לא ממש טוב, ההורים שלי עבדו שניהם ואני ישבתי בבית עם אחותי הקטנה. בנוסף לכך, לא יכולתי לנסוע לאימונים או להיכנס לחדר כושר. הכל היה מאוד בעיתי. לאחר פסח אבא שלי חזר לעבוד ולהתאמן איתי במנרה, היינו מצלמים את האימונים ושולחים למאמנים שלי, היינו מבקשים לקבל רשימת תרגילים והכוונה, אבל לעבוד לבד היה די קשה, בסופו של דבר זה זה כן פגע בי כמו בכולם מבחינת התוצאות ולא הצלחתי לשחזר את התוצאות אותן ביצעתי בפברואר ומרץ, בתחילת תחרויות ההכנה”. 

איך נוצר הסינכרון בין כל כך הרבה מאמנים?

“האמת שאין ביניהם קשר, אבל אבא מנסה לסדר לי את לוח העומסים ואת לוח הזמנים של האימונים שלי, הוא גם מדבר עם כל המאמנים ומנסה לסדר כמה שניתן. מבחינה מעשית בחיים שלי לא הייתי מגיע לעשירית מההישגים שלי ללא כל המאמנים שעבדו איתי במהלך השנה – שי בית הלוי, מיכאל לובן, דניאל שרבקוב, איתמר לוי. מאמנים מדהימים ואני מודה להם מאוד”. 

מהן המטרות שלך לשנה הקרובה?

“אני מאמינה שהמדליה היא חשובה, אבל אני רוצה להגיע לאליפות אירופה. אני רוצה להתקדם מבחינת ההישגים ואני רוצה בשנה הבאה להיות הרבה יותר טובה ממה שהייתי השנה. המדליה בשנה הבאה היא לא המטרה, היא האמצעי, אני רוצה לזכות באליפות אירופה, אני רוצה מדליה אולימפית, זה ייקח עוד שנים רבות והמון אימונים, אני רוצה שהשנה הבאה תייצר את הבסיס המקצועי להמשך ההתקדמות שלי”.