ניר קפלן, שחקן קבוצת הגברים של מועדון רוגבי גליל עליון, התמסר בחודש האחרון לשירות מילואים בפיקוד העורף, במסגרת המאמצים לבלום את נגיף הקורונה. אנו שמחים להעניק לו את תואר “ספורטאי החודש”.
סדרת הכתבות שלנו, המפנה זרקור לספורטאיי מועדון רוגבי גליל עליון, שמחה לפרגן היום לשחקן קבוצת הגברים – ניר קפלן, בן 40 גר בראש פינה נשוי + 3, שעובד כמבלטן במפעל חוליות שבקיבוץ שדה נחמיה.
בחודש האחרון נרתם ניר קפלן למאמץ הלאומי למניעת התפשטות נגיף הקורונה, כשנרתם לשירות מילואים בפיקוד העורף במהלך החודש האחרון וגם בימים האלה הוא עדיין עושה במלאכה. עכשיו, כשנראה שאנחנו בדרך ליום שאחרי הקורונה, כשקבוצות מועדון הרוגבי חוזרות להתאמן תחת מגבלות משרד הבריאות, אנו שמחים לפרגן לניר קפלן בתואר “ספורטאי החודש”.
ניר, כמו רוב חבריך לקבוצה, גם אתה לא גלילי במקור. ממתי אתה כאן ומה הביא אותך צפונה?
“האהבה הביאה אותי לכאן. אני מראשון לציון במקור, רעייתי – מיכל לבית משפחת שמאי, היא דור חמישי בראש פינה. רצינו להקים את המשפחה שלנו באווירה הטובה שיש כאן בצפון, ואכן מ-2004 למעט הפסקה קטנה של שנתיים בין 2009 ל-2011. אוהבים את החיים כאן”.
מה הביא אותך לרוגבי?
“אני משחק רוגבי זו העונה השלישית לאחר שנים של חוסר מעש ספורטיבי. כנער שיחקתי כדורגל בשכונה ומאז הצבא שכחתי את הספורט לזמן קצר של כמעט 20 שנה. בשנים האחרונות חיפשתי ספורט שיעניין אותי ויתאים לממדיי הלא קטן יום בהיר אחד נתקלתי בסקאוטר הבלתי נלאה, חגי סופר, שישב עליי תקופה עד שהצליח במשימתו ובאתי לאימון ניסיון. ההתאהבות הייתה מיידית, פגשתי אנשים בכל מיני גדלים וצורות שמתקבצים יחד לכדי קבוצה שכל אחד מרגיש בבית וזה מה שאני כל כך אוהב במשחק הזה. זה הספורט היחיד שלכל אחד יש תפקיד כולם נחוצים ואין כוכבים כמו בענפי ספורט אחרים החל מפיצפונים ששוקלים 60 קילו ועד “ג’מוסים” במשקלים של 120 ואף יותר”.
מה הכי עושה לך את זה ברוגבי?
“האימונים האינטנסיביים מבחינתי לפחות – הם ההיי-לייט של השבוע כשאין משחק. למרות הקשיים הפיזיים שכרוכים בזה שהתחלתי להתאמן בגיל מבוגר יחסית והזמנים בדרכים, בסוף יום אני משתדל מאוד לא להחסיר אימונים – כל עוד אני יכול. אין דומה להרגשה של סוף אימון שכל הגוף תפוס – ואתה יודע שיכאב מחר אבל עשית תאקל טוב או התקדמת בעוד פרמטר, אפילו טיפה. בשבת של משחק ההרגשה גדלה עשרות מונים במיוחד שהילדים באים לעודד וצורחים יאללה גליל. כמעט כל הבית (פרט לאשתי) מכוון רוגבי וצפייה במשחקים נהיה רגע מכונן”.
איך התאקלמת מבחינה חברתית בקבוצה?
“אין חברים בקבוצה, כי זה הרבה מעבר – זו ממש משפחה לכל דבר. האחווה והעזרה במגרש גולשת מהר מאוד החוצה והחברויות נמשכות הרבה מעבר לקבוצה”.
איך החיבור עם המאמן עופר המבורגר?
“התברכנו במאמן אגדי ומנהל קבוצה ברמה עולמית, שיחד עם החברים מאמין שיצעידו אותנו למקומות מדהימים”.
איך העונה הזו עברה עליך?
“השנה קיוויתי לקפיצת מדרגה מקצועית, שלצערי לא קרתה. אני מקווה שבקרוב אכן תקרה והרמה המקצועית שלי תשתפר משמעותית”.
לאיזה סגנון של ספורטאים אתה מתחבר?
“הספורטאים האהובים עלי הם שניים שמבחינתי מהווים מודל לחיקוי והלוואי שהיו לי היכולות שלהם הן בכשרון וראיית השחק והן בהצמדה והמקצועיות – שני עמודי התווך של הקבוצה, עידו שמיר וגונן אשל. בכללי בספורט, בדרך כלל אני בעד הקבוצה שרוצה יותר ומראה את זה על המגרש. כשאני צופה לדוגמא בכדורגל, אני אוהב לראות את המשחקים מהליגות הנמוכות שם משחקים מאהבה ולא בגלל כסף”.
אחרי שצברת פז”מ נכבד בצפון, ספר לנו מהי פינת החמד האהובה עליך?
“אני מאוד אוהב את הואדי של ראש פינה, משתדל לבקר בו לעיתים קרובות, ליהנות מהשקט והמים הזורמים”.
לסיום, מה החלום הכי גדול שלך ברוגבי?
“בעונה האחרונה הבן שלי, רותם בן ה-11, התחיל לשחק גם הוא בקבוצה בראש פינה ולראות אותו משחק הייתה גאווה אישית ורגע שיא מבחינתי. אני ממש מחכה לרגע שנעלה יחד למגרש ונשחק זה לצד זה. אמנם יש עוד לא מעט שנים ואני מקווה שאכן יתגשם החלום – ואז אוכל לפרוש בשיא. או שלא”…
