אחרי קריירה מרשימה של אימון כושר במיטב קבוצות הכדורסל בארץ, בהם עבד לצד מאמנים מהשורה הראשונה, אור שוורץ חזר צפונה לתת מעצמו למען הספורט הגלילי. שמחים לארחו בפינת “מאמן החודש”.
הספורט הגלילי ידוע ככזה שאינו עשיר במשאבים כספיים, כאלה שיכולים לסחוף לכאן ספורטאים ומאמנים איכותיים. למזלו של הגליל העליון, ההון האנושי והחיבור השורשי של בניו ובנותיו לאזור, מחפה בגדול על משאבים כספיים צנועים. בענף הכדורסל והאתלטיקה קיבל הדור הצעיר של הגליל בשמחה את אור שוורץ – בן 40 מראש פינה, נשוי לאריין ואב לשניים, שחזר לגליל לפני 3 שנים אחרי עשור וחצי של קריירה מרשימה בתחום אימוני הכושר במועדוני כדורסל רבים ובעבודה עם בכירי המאמנים בארץ.
עם חזרתו לצפון שוורץ התמסר לאימון נבחרות האתלטיקה של תיכון “הרב תחומי” בצפת ולאימון כושר במחלקת הכדורסל של הפועל גליל עליון – מגילאי הקט סל ועד הבוגרים. בעונה שעברה שוורץ שימש כמאמן הכושר של קבוצת הבוגרים של מ.ס צפת. התרומה הגדולה והמבורכת של שוורץ להצלחה של כל המסגרות בהן הוא עובד, בהחלט ראויה להערכה ואנו שמחים להעניק לו את תואר “מאמן החודש” ולערוך עימו ראיון באווירה שמחה.
אור, מה החזיר אותך צפונה?
“אחרי כמעט 15 שנים של עבודה ולימודים מחוץ לצפון, רציתי לגדל את הילדים באווירה הטובה שלנו. מה שחשוב לי מעל הכל זו המשפחה. זה צעד שעשה טוב לכולנו. אני מאוד נהנה ממה שאני עושה. אני עוסק בהוראת ספורט בבית הספר גם בכדורסל. עבורי זו זכות לתת מעצמי לאזור שנתן לי המון. בעידן של היום, עם כל המהפכות הטכנולוגיות, החשיבות של ספורט לילדים מאוד גדולה. יש לנו משימה כבדה על הכתפיים. המשימה יותר מאתגרת בגלל המשאבים הלא גדולים שעומדים לרשותינו. זה מכריח אותנו להיות הרבה יותר יצירתיים”.
עשית המון בשנים האלה מחוץ לצפון. שרטט לנו את מפת הדרכים.
“עזבתי בגיל 23 את ראש פינה, התחלתי ללמוד במכון וינגייט תואר ראשון בחינוך גופני, התחלתי להתפתח וניהלתי חדרי כושר והעברתי חוגי כושר במרכז הספורט של מכון וינגייט. מאז התחלתי להשתלב בנבחרות הטרומים בכדורסל, אחרי זה הייתי חלק מהצוות שקובע את כל הסגלים של הטרומים – בין לבין התחלתי להתפתח בקריירה של אימון כושר בקבוצות בוגרים. עבדתי במכבי ראשל”צ עם גיא גודס, אחרי זה בעירוני נהריה עם אריאל בית הלחמי, משם עברתי למכבי ת”א עם עודד קטש ולאחר מכן עם צביקה שרף, משם לבני השרון עם אריאל בית הלחמי, לאחר מכן עברתי לנימברוק הצ’כית לצידם של ננו גינזבורג מולי קצורין ואורן עמיאל ומולי קצורין, חזרתי לארץ וחברתי לאריק אלפסי באליצור נתניה ואליצור אשקלון , לאחר מכן אימנתי לצד רוני בוסאני במכבי ראשל”צ. בנבחרות העתודה ישראל עבדתי לצידם של אריק שיבק יעקב ג’ינו וגיא גודס ואריאל בית הלחמי ושרון דרוקר – עימו עבדתי לאחר מכן בגלבוע. ומכולם לקחתי הרבה דברים. הושפעתי המון מאמן הכושר האגדי יורם מנחם – שהוא זה שגידל אותי ולקח אותי תחת חסותו ומשם התחלתי להמריא. במכבי ת”א עבדתי לצידו של הפיזיולוג מולי אפשטיין. במכון וינגייט ניהלתי חדרי כושר, אז ראיתי ספורטאים הישגי והתחברתי למאמנים שם וגם מהם למדתי”.
תיכון “הרב תחומי” עלה על המפה בתחומי האתלטיקה. ספר לנו מה הסוד?
“יש לנו צוות שעושה את המקסימום מבחינת חינוך לערכים וחינוך גופני, עם רצון לקדם ולהעניק לתלמידים, עם רצון להראות שעם רצינות ודבקות במטרה אפשר להגיע להצלחות. הצוות מונה מספר מורים ומורות לחינוך גופני מלבדי, ובהם – פאביו קניג, שי קדוש, וארבע מורות לחינוך גופני: יעל צוברי, נעמי דהן, שולי ויינר ועירית אביטל. יש תמיכה מאוד גדולה מצד המנהל עופר זעפרני. בנבחרת האתלטיקה 12 נערים ונערות, חבר’ה שרובם בכתה י”ב ואנחנו עובדים איתם מכתה י’. זו קבוצה שמדי פעם בימים חופשיים שלי אני עושה להם אישיים. יש לנו קבוצת מצוינת שנפגשת פעמיים שבוע, שבה אנחנו מקדמים מצוינות בספורט כאורח חיים, כדי להעביר אספקטים של מצוינות בחינוך ובספורט. הרצון לתרום ולהעניק להם. מי שעוסק בחינוך מבין שזו נתינה אינסופית. צריך את זה הרבה בדור שלנו. אני שמח שהצלחנו להעפיל בפעם הראשונה לאליפות הארצית במרוצי שדה ושנציג שלנו, אדיר תמם, הצליח שוב להגיע לאליפות הארצית באתלטיקה. אין ספק שזה סיפוק גדול, לראות שיש פירות לעבודה הקשה”.
עבדת במועדונים הבכירים בישראל ולצד המאמנים הבכירים ביותר. איך זה לחזור להפועל גליל עליון במתכונתה הנוכחית?
“הפועל גליל עליון זה הבית – ואין כמו הבית. בגליל זו סגירת מעגל עבורי. שיחקתי באותן קבוצות עם אבישי גורדון, עידו קוזי’קרו היה המחליף שלי בנבחרת של תיכון “עמק החולה”. בכתה י”ב עברתי לקבוצת הנוער ארצית של הפועל צפת ושיחקתי תקופה בקבוצת הבוגרים בעונת העליה מהליגה השניה, כך שהעבודה שלי בבית הספר בצפת היא גם סגירת מעגל. בהפועל גליל עליון יש אתגר ענק – לנסות לעזור להחזיר את המועדון למקום שהוא צריך להיות בו – הן ברמה ההישגית, והן ברמה של לפתח ולהעניק לשחקנים ולקדם כמה שיותר. מגיעות מחמאות גדולות לאיתי ירושלמי – הוא המנהל המקצועי שאחראי גם עלי, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא. אני עובד 4 פעמים בשבוע עם מחלקת הנוער – עושה 14-15 אימונים בשבוע כולל עם קבוצת הבוגרים. עם אבישי שיחקתי וזו סגירת מעגל הכי מתוקה לשנינו. הוא עושה עבודה מדהימה ממה שהוא מייצר ומרכיב פה, דרך האימון שלו ונקודת המבט על המשחק ובניית השחקנים”.
איך התמיכה מהבית?
“עצומה. את אשתי אריאן הכרתי בוינגייט, עבדנו יחד כל התקופה הזו אנחנו מלווים אחד את השניה ומתפתחים יחד. אריאן מאמנת כושר, היא מעבירה הרבה חוגים ופעילויות של עיצוב וחיטוב, אימונים אישיים. אנחנו מפרים אחד את השניה. אנחנו בית ספורטיבי. הפרגון בינינו הדדי ועצום. אי אפשר לעשות דברים כאלה בלי תמיכה מהבית, כשיש אותה אז אפשר לעשות הכל”.
אחרי כל מה שעברת, עוד אפשר לחדש לך משהו?
“בוודאי. איפה שאפשר לקחת ידע, אני שם. כל הזמן אני משתדל להתעדכן. אמנם במשך השנים התחלתי להעביר השתלמויות, אבל זה לא אומר שאני יודע הכל. תמיד יש מה לחדש ומה ללמוד, חשוב להישאר צנועים ולא לחשוב שאנחנו יודעים הכל. זה תחום שלא נגמר”.
ואיך אתה מיישם אורח ספורטיבי בחייך האישיים?
“אני משתדל להתאמן 6-7 פעמים בשבוע, בעיקר אימונים פונקציונליים”.
איזה ענפי ספורט עושים לך את זה?
“אני מחובר מאוד לכל משחקי הכדור. כמובן שהכדורסל הוא הפייבוריט. אני מאוד אוהב את הליגה הלאומית, ליגה שרואים בה יותר ישראלים דומיננטיים ומשפיעים. עוקב אחר הבניה במחלקות הנוער ובליגה הלאומית, אני מרגיש בה הרבה יותר דומיננטי ומשמעותי. כמובן שאני אוהב NBA, השאיפה היא להגיע ליכולות הגופניות שלהם. צריך לשאוף לאינטנסיביות ולרמות שלהם, זה הכדורסל האמיתי”.
מה השאיפות הכי גדולות שלך בתחום הכדורסל?
“אני חושב שאפשר לעשות פה דבר מיוחד, לנצל יתרונות שיש לנו ואפשר לעשות פה את החממה הכי טובה בארץ לכדורסל לפתח צעירים מקומיים ומבחוץ. ליצור את הזהות שלנו מחדש”.
